181. לפיכך, דינאנה וחלפון אחזקות אינם זכאים לקבל חזרה סכום כלשהו ממתוך הסכום של 230,000 ₪. לגבי הסכום של 50,000 ₪, ברי כי אינם זכאים לקבל החזר שלו וזאת שעה שנקבע בהסכם הניסיון בסעיף 5 שהוא משולם עבור פועלה העודף של ויויאן במיזם והוצאות שהיו לה בעבר ובסעיף 25 כי הסכום לא יוחזר.
182. חלפון עתרו במקביל לקבל סעד של פיצויי קיום בסך של 144,000 ₪ עבור אובדן רווחים ל-24 חודשים.
183. לבד מכך שלא ניתן לקבל גם סעד של השבה וגם סעד של פיצויי קיום ובעניינינו, גם מה ששולם על ידי דיאנה כדי לרכוש את מחצית העסק וגם פיצויי קיום של אובדן הכנסות ל-24 חודש שלאחר פירוק השותפות בפועל, וזאת גם לו הייתי קובע כי ויויאן הפרה את הסכם השותפות, הרי ברור שעל רקע קביעתי שלפיה לא הייתה הפרה של ההסכמים מצד כהן, חלפון אינם זכאים לפיצויי קיום כלשהם כפי שאינם זכאים לסעד של השבה.
184. כפי שיפורט להלן, הסעד היחיד שחלפון זכאים לו, לבד מהשבת מחצית ההלוואה שרפי נתן לחברה, הנו תשלום מחצית שווי העסק.
תשלום סכום ע"ס 100,000 ₪ בעד מחצית משווי הציוד, המלאי והמוניטין
185. במסגרת תביעתם תבעו חלפון גם סכום ע"ס 100,000 ₪ אשר לטענתם "מהווה מחצית משווי הציוד, המלאי והמוניטין שהנתבעים לקחו לעצמם" (סעיף 5.3 לכתב התביעה).
186. כפי שכבר פורט לעיל בהרחבה, דיאנה הפכה לבעלים של מחצית שווי הזכויות מכל מין וסוג בעסק.
187. מאחר ווויויאן המשיכה להפעיל את החנות תחת השם דיטיילס (ראה עדותה של ויויאן עמ' 63 ש' 13 – 14 וכן עדותו של פרץ עמ' 40 ש' 8 - 10), גם אם תחת חברה אחרת ומאותה חנות בדיוק, היא חייבת לשלם לדיאנה וחלפון אחזקות, את שווי המוניטין של העסק.
188. משעה שקבעתי שדיאנה זכאית באופן עקרוני לקבל בסעד זה, נשאלת השאלה האם דיאנה הוכיחה את הסכום הנתבע ע"ס 100,000 ₪ ולדידי גם התשובה לכך היא בחיוב.
189. אמנם הסכום הנ"ל לא הוכח על דרך של הגשת חוות דעת שמאית (לעניין המלאי וציוד) ו/או כלכלית (לעניין המוניטין), אולם מחומר הראיות ניתן ללמוד על אודות שוויין של הזכויות הנתבעות במסגרת סעד זה וזאת ממצגים שויויאן עצמה נתנה.
190. ביום 10.6.14 שלחה ויויאן לבני הזוג חלפון מכתב (נספח 8 לכתב ההגנה) שבמסגרתו נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "לאור חילוקי- דיעות בין השותפים בחנות 'דיטיילס' אנו מביאים בפני דיאנה ורפי חלפון מספר אופציות לפירוק. 1. אופציה ראשונה, אנו נמכור את חלקינו בעסק תמורת סכום של 150,000 ₪ שכוללים מלאי, מוניטין וכו'... 3. אופציה שלישית, אנו נקנה את חלקיכם בעסק תמורת סכום של 110,000 ₪. זהו סכום מאד הוגן, מאחר ולאחר ספירת מלאי מדויקת בעסק יש סחורה בערך של 40,000 ש"ח".
191. כמו כן, למחרת ביום 11.6.14, שלח ב"כ של כהן מכתב לב"כ של חלפון (מוצג ת/9) ובמסגרתו נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "בהמשך לפגישתנו, להלן הצעות מרשתי לפירוק השותפות כדלקמן: 1. אופציה 1 – מרשתי תרכוש את חלקה של מרשתך בחברה ובחנויות לרבות מלאי ומוניטין החנות תמורת הסך של 110,000 ₪. 2. אופציה 2 – מרשתך תרכוש את חלקה של מרשתי בחברה ובחנויות לרבות מלאי ומוניטין החנות תמורת הסך של 110,000 ₪...".
192. הנה כי כן, עינינו הרואות כי הן ב"כ של כהן והן ויויאן עצמה תמחרו את הזכויות בעסק הכוללות מלאי ומוניטין בסכומים ע"ס 150,000 ₪ ו-110,000 ₪. סכומים אלה מתייחסים למלוא הזכויות בחנות, "לרבות מלאי ומוניטין החנות" כלשון ב"כ כהן וגם כלשון ויויאן עצמה, אשר כתבה כי מדובר בזכויות הכוללות "מלאי, מוניטין וכו'".
193. הצעות אלה לפירוק השותפות הן הצעות שיזמה ויויאן. כמו כן, במכתבה ציינה ויויאן כי 110,000 ש"ח הנו בגדר "סכום מאוד הוגן. מאחר ולאחר ספירת מלאי מדויקת בעסק יש סחורה בערך של 40,000 ₪", והדבר מעיד על כך שאין מדובר בהצעות פשרה 'שרירותיות' אשר אינן משקפות את השווי האמיתי של הזכויות, אלא כי הסכומים הנ"ל הוצעו לאחר עריכת בדיקה וחישוב של העלויות ועל כן משקפות שווי אמיתי להשקפת ויויאן. הדבר נלמד גם מהעובדה שבמסגרת המכתבים הנ"ל לא נכתב כי מדובר במו"מ אשר נעשה במסגרת פשרה או כי הסכומים המדוברים הוצעו לצרכי פשרה בלבד.
194. משכך, יש לפסוק לדיאנה וחלפון אחזקות את הסכום שתבעו בראש נזק זה בסך של 100,000 ₪.
החזר 16,891 ₪ - מחצית ההלוואות שנתן רפי לדיטיילס
195. במסגרת תביעתם, עותרים חלפון לחייב את הנתבעים להשיב לרפי את מחצית הלוואות הגישור שהעמיד לטובת דיטיילס ושלא סולקו ע"ס 16,891 ש"ח (סכום ההלוואות הכולל עומד על 33,782 ש"ח).
196. מנגד, טענו כהן כי רפי הלווה את הכספים לדיטיילס ולא להם באופן אישי ומשכך לא ניתן לתבוע מהם את החזר ההלוואות. עוד לטענת כהן, רפי נקט בהליכי הוצאה לפועל כנגד דיטיילס בקשר עם ההלוואות הנ"ל ואף קיבל לרשותו את המחשב של העסק, ומשכך רפי איננו רשאי עתה לנסות ולהיפרע מכהן.
197. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שבתיק, נחה דעתי כי דין תביעתם של חלפון בהקשר זה להתקבל.
198. ראשית, יצוין כי כהן כלל לא הכחישו כי רפי העמיד את הלוואות הגישור לטובת דיטיילס או את סכום ההלוואות ע"ס 33,782 ש"ח. למעשה, כל אשר טענו כהן הוא כי חלפון אינם רשאים לתבוע מהם את השבת מחצית סכום הלוואות הגישור היות שההלוואות ניתנו לדיטיילס – אשר לה אישיות משפטית נפרדת, וכי לשם חיובם של כהן בהשבת מחצית הלוואות הגישור יש לבצע הרמת מסך, אולם לטענתם לא מתקיימות העילות הקבועות בדין המאפשרות להרים את מסך ההתאגדות של דיטיילס.
199. כאמור, אין בידי לקבל את טענותיהם של כהן, וזאת ממספר טעמים. כזכור, במסגרת סעיף 3 להסכם השותפות נקבע כי "השותפות תפעלנה בחנות במתכונת בה פעלו במשך ארבעת חודשי הניסיון וזאת למשך 3 שנים לפחות ממועד חתימת הסכם זה". כמו כן, במסגרת סעיף 24 להסכם הניסיון – שכאמור נקבע לגביו כי ויויאן ודיאנה תמשכנה לפעול בהתאם להוראותיו – נקבע כי "יתרות של חובות נשוא תקופת המיזם כמו גם תקבולים מתקופת המיזם יחייבו ויזכו את הצדדים חצי בחצי" (ההדגשות שלי – י"ד).
200. כלומר, במסגרת המערכת ההסכמית שערכו הצדדים נקבע כי הצדדים יתחלקו שווה בשווה ברווחים אך גם יישאו באופן שווה בחובות העסק.
201. בנסיבות אלה, ועל רקע ההוראות הברורות בהסכמים, אשר קבעו כי יתרות של חובות העסק יחייבו "את הצדדים" – להבדיל מאשר את החברה בלבד – "חצי בחצי", אזי ברי כי לפי ההסכמים מוטלת גם על ויויאן, כצד להסכם הניסיון, החובה להשיב לחלפון מחצית מסכום ההלוואה שנתנו לחברה.
202. אני ער לכך שסעיף 24 להסכם הניסיון הנו חלק מפרק בהסכם שעוסק בשלב ההיפרדות, אולם סבורני כי ניתן ללמוד מסעיף זה לגבי כוונת הצדדים, גם למצב שבו הם נפרדים לאחר תם תקופת הסכם השותפות שכן מבחינה מהותית ולעניין נשיאה בחובות, אין הבדל ממשי בין היפרדות בשלב הניסיון ולבין היפרדות בשלב השותפות.
203. נוסיף לכך את העובדה שכהן עצמם בתביעה שכנגד עותרים לקבל מחלפון מחצית מהסכומים שויויאן שילמה לספקים לאחר ההיפרדות בגין חובות דיטיילס ואינה תובעת את חברת דיטיילס בעניין זה.
204. על כן, ברי כי ויויאן אינה יכולה להציג עמדות מנוגדות לפי מה שנח לה ומכוח תביעתה הנגדית לסעד הנזכר לעיל, היא מושתקת מלטעון כי אין עליה להשיב לרפי את מחצית ההלוואה משום שההלוואה ניתנה לדיטיילס ולא לה באופן אישי.
205. לא זו אף זו, אלמלא כל הנטען לעיל, הרי שסבורני כי גם לפי סעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 אשר עוסק בהרמת מסך, יש מקום לחייב את ויויאן להשיב את מחצית סכום הלוואות הגישור שהעמיד רפי לטובת העסק.
206. סעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות קובע כי "בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה".
207. במקרה שלפניי, רפי היה נושה של החברה בכך שהעמיד לטובתה הלוואות גישור בסכום כולל ע"ס 33,782 ₪. כמו כן, כאמור, ידוע כי ויויאן שילמה את חובות החברה לספקים, אך לא פרעה את ההלוואות שהעמיד רפי לטובת החברה. האם יש בכך משום קיפוח של נושה של החברה כמשמעותו בסעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות? לדידי התשובה לכך היא בחיוב.
208. ההצדקה לביצוע הרמת מסך בנימוק של קיפוח נושה של החברה עניינה במצב דברים שבמסגרתו בעל מניות בחברה עשה שימוש בלתי ראוי בתאגיד המשפטי על ידי כך שבחר לכסות את חובות התאגיד כלפי הנושים באופן סלקטיבי, למשל במקרים שבהם קיימים נושים שכלפיהם חשוף בעל המניות באופן אישי או משיקול לא ענייני אחר.
209. הרציונל של איסור העדפת נושים עניינו בשמירה על עיקרון השוויון בין הנושים ומניעה מבעלי המניות בחברה מלבחור לפי האינטרסים שלהם איזה נושה יפרע את מלוא חובו או את חלקו, שעה שיתר הנושים ימצאו עצמם ניצבים בפני שוקת שבורה. לעתים קיימים מצבים שבהם מנסה המנהל או בעל המניות להמשיך ולהפעיל את העסק המצוי בקשיים תזרימיים על ידי חלוקת הכספים שבידיו לאותם נושים שלהם הוא זקוק יותר לצורך המשך הפעלת העסק וזאת לשם הצלת העסק.
210. כאמור, לקראת חודש יולי 2014 היה מצוי העסק בחובות, וכדבריה של ויויאן "נושים דפקו בדלת" (פרוט' 6.5.18, עמ' 61, ש' 7). כמו כן, העידה ויויאן כי "בסיטואציה של יולי 2014 החנות הייתה ריקה... וכל מה שרציתי היה לשלם לכל הספקים" (פרוט' 6.5.18, עמ' 61, ש' 14-15), ובכל הנוגע לכסף שהיה בקופת דיטיילס נכון לחודשים מאי-יוני 2014 העידה כי "שילמתי גם לספקים ואני לא מוכנה שרפי ימשוך לעצמו את הכספים" וכי "כסף שהיה עד ה-30/06 הכל לחובות של 'דיטיילס בע"מ', מה-01/07 זה רק כסף שאח שלי והחנות הייתה ריקה מסחורה" (פרוט' 6.5.18, עמ' 64, ש' 28-32).
211. במילים אחרות, ויויאן מודה כי היא שילמה לנושים ולספקים את הכספים שדיטיילס הייתה חייבת להם מתוך הכספים שהצטברו בעסק עד ליום 30.6.14, ומדבריה עולה כי ויויאן כלל לא החשיבה את רפי כנושה ככלל הנושים של העסק שעליה לפרוע את התחייבויות דיטיילס כלפיו.
212. מדברים של ויויאן הנזכרים לעיל עולה בבירור כי ויויאן העדיפה לשלם לספקים שעבדה עמם את חובותיהם וזאת לפני סילוק הלוואות הגישור שהעמיד רפי (אם בכלל התכוונה לסלקן).
213. על מנת לבצע הרמת מסך בעילה של קיפוח נושה של החברה, יש להראות כי הכוונה להעדיף נושה היא הכוונה הדומיננטית של החייב (ע"א (עליון) 2659/96 הנרי רוזן נ' בנק מזרחי המאוחד (פורסם בנבו, 14.1.01); ע"א (עליון) 3911/01 זהר כספי ואח' נ' שלמה נס רו"ח ואח' (פורסם בנבו, 17.10.02).
214. כלומר, יש לבחון האם העדפת הנושים נעשתה במטרה לנצל לרעה את מסך ההתאגדות ולהעדיף את התשלום לנושים מסוימים על פני אחרים, לבין אותם מקרים שבהם אכן בוצעה העדפת נושים אך מטרתה לא הייתה רק לטובת הנאתו של המנהל או בעל המניות אלא גם לטובת החברה.
215. אין ספק לדעתי כי פעולותיה של ויויאן עולות כדי העדפה פסולה של נושים אשר לא נעשתה לטובת החברה כי אם לטובתה האישית של ויויאן.
216. ראשית, העדפת הנושים הפסולה נלמדת בראש ובראשונה מכך שפעולותיה של ויויאן בדמות התשלום לספקים לא נעשו לטובת הצלת החברה, כי אם במטרה להביא לחיסולה של החברה והפעלת העסק מחדש תחת חברה אחרת – חברת בינגו – הנמצאת בבעלותו של אחיה. כלומר, הצלת חברת דיטיילס לא עמדה לנגד עיניה של ויויאן, אלא בדיוק ההפך, ויואן חתרה לחסל את החברה ולהפעיל את העסק מחדש תחת החברה של אחיה וללא חלפון. משכך, לא ניתן לומר כי העדפת הנושים במקרה דנא נעשתה לטובת החברה.
217. כמו כן, סבורני כי בחירתה של ויויאן לפרוע את התחייבויות דיטיילס כלפי נושי החברה מלבד רפי נעשה משיקולים שאינם עניניים ויתכן שאף במטרה להפיק רווח אישי לויויאן. ראשית, אין ספק בעיני כי הסכסוך החריף שהתגלע בין הצדדים גרם לויויאן להעדיף לשלם לנושים האחרים ולא לרפי, ובמובן זה מדובר בשיקול שאינו ענייני.
218. כמו כן, סביר להניח כי ויויאן בחרה לשלם לספקים ולנושים אחרים על מנת שתוכל להמשיך ולעבוד עמם בעתיד לכשתפעיל את העסק מחדש תחת בינגו וללא חלפון, שהרי ברור כי אותם ספקים ונושים לא היו ממשיכים לעשות עם ויויאן עסקים אלמלא פרעה את התחייבויות דיטיילס כלפיהם, וככל שכך הדבר, הרי שמדובר בהפקת רווח אישי פסול לויויאן.
219. בהקשר זה, יפים דבריו של בית המשפט המחוזי (כב' הש' ד"ר נ. דנון) במסגרת ת"א (חיפה) 200114/92 אור אלום בע"מ נ' גליק מור חיים ואח' (לא פורסם), אשר עסק בתביעה שבמסגרתה עתרה התובעת לבצע הרמת מסך לאחר שהוכח כי הנתבעים בחרו לשלם רק לנושים שאיתם הייתה החברה החדשה שהקימו צריכה להמשיך לעבוד.
220. בית המשפט הרים את מסך ההתאגדות תוך כך שקבע כי: "יש כאן התחמקות גסה מהחובה שלא להפלות בין נושה לנושה, ולשלם לכל נושה בהתאם לאמצעים הכספיים העומדים לרשות החברה. האופן בו פעלו הנתבעים... נוגד תכלית ניגוד את העיקרון של חובת תום הלב. העדפה של נושים מסוימים על פני התובעת מהווה מעשה של הפרת אמונים... תשלום לנושי התובעת אינו יכול ואינו צריך להיות תלוי בצורך לקבל סחורות מן הנושה, בהתנהגות יפה מצדו, או במניעת הפרעה בצורה זו או אחרת מצידו...". כן ראו בספרו של עו"ד א' זילברפלד "אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך – דין פסיקה ופרקטיקה" (כרך א'), 2004, בעמ' 329 ובעמ' 350).