(2) לאחר מות אחד מבני הזוג -
(א) כל עוד לא חולק העיזבון - בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;
(ב) לאחר חלוקת העיזבון - בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש.
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג - בטלה.
11. חברתי השופטת נאור סבורה כי אין לתת משקל לאינטרס ההסתמכות בצוואות הדדיות, וכי יש לאפשר לכל מצווה לחזור בו מצוואתו עד ליום מותו כפי שמורים אותנו סעיפים 7 ו-28 לחוק הירושה. לכך אין בידי להסכים. אני סבורה כי הגישה הראויה בעניין זה חייבת להתחשב באינטרס ההסתמכות של המצווה השני. להלן אפרט את נימוקי למסקנה זו.
12. כאמור, האינטרס היחיד הראוי להגנה כאשר מדובר בצוואה הינו רצונו של המצווה. עם זאת, כאשר מדובר בצוואות הדדיות לא ניתן להתעלם מכך כי ישנם רצונות של שני מצווים. במאמרה של איילת בלכר פריגת ""עד שהמוות יפריד בינינו?" על דוקטרינת הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי" ספר מנשה שאוה 497, 505 (2006) (להלן: בלכר-פריגת) מביעה המחברת את הרעיון כי בצוואות הדדיות המתח אינו בין חופש הציווי לחופש החוזים, כי אם בין חופש הציווי של מצווה אחד לחופש הציווי של מצווה אחר.
--- סוף עמוד 28 ---
לכך אני מסכימה באופן מלא. בצוואות הדדיות כל מצווה עורך את צוואתו בהתאם ובהסתמך על האמור בצוואתו של שותפו לצוואה ההדדית. לפיכך, ניתן להניח כי לו היה יודע על שינוי הצוואה של בן זוגו, בין אם לפני מותו ובין אם לאחריו, היה אותו מצווה משנה את הוראותיה של צוואתו שלו. דהיינו, ההגבלה על כוח הציווי של מצווה במסגרת צוואה הדדית אמנם פוגעת בחופש הציווי שלו, אך הגבלה זו באה על מנת להגשים את חופש הציווי של האחר.
בלכר-פריגת מציינת כי מעבר לחופש הציווי של שני הצדדים בצוואה הדדית, מעורבים שיקולים נוספים בסוגייה זו: הערך של קיום התחייבויות; שיקולי צדק בין שני הצדדים; ערכים המעורבים כאשר מדובר בקשר משפחתי בין המצווים- מחויבות, אחריות, דאגה, אמון, אלטרואיזם ושיתוף (בלכר-פריגת, בעמ' 506, 509).