--- סוף עמוד 37 ---
חברתי השופטת מ' נאור, כדי לפגוע פגיעה של ממש באחד מעקרונות היסוד של דיני הירושה לפיו בכוחו של המוריש לשנות מצוואתו כראות עיניו ובכל עת שבה יחפוץ לעשות כן.
5. האמנם הנחת המוצא, בהעדר כל ראיה אחרת, תמיד תהא כי בן הזוג שנותר בחיים והשתתף בעריכת צוואה הדדית, מחוייב להוריש את רכושו לילדיהם המשותפים ואין הוא רשאי לחזור בו מרצונו? סבורני שלא. טול למשל מקרה בו לאחר מות לאה, ראובן אשר נישא לרחל בינתיים, מסתכסך עם ילדיו ומנתק עימם קשר. במצב דברים שכזה, כלום ניתן לדעת מהו רצונה של לאה המנוחה? האם הייתה מסכימה היא לנישול ילדיהם המשותפים מן הירושה לאור יחסם המתנכר אל אביהם לאחר מותה, או שמא הייתה מבקשת היא להטיב עימם ויהי מה, שכן בשר הם מבשרה? עינינו הרואות, כי בהעדר כל אינדיקציה אחרת, יהיה זה קשה, שלא לומר קשה ביותר, לקבוע אך מעצם ההדדיות על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה.
6. דרך אחרת שהוצעה להגבלת כוחו של המצווה לחזור בו מצוואתו היא באמצעות השימוש בעיקרון תום הלב (ראו פיסקה 20 לחוות דעתה של חברתי השופטת ע' ארבל; וכן ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703, 710). ייתכן ובעתיד יבוא לפתחו של בית-משפט זה מקרה מתאים אשר יצדיק החלתו של עקרון תום הלב. מכל מקום, בענייננו, אינני נדרש לקבוע מסמרות בדבר. זאת, משום שהמבקשים לא הציגו כל ראיה, וממילא לא שוכנעתי, כי המנוח פעל כלפיהם שלא בתום לב. בהחלטי כן, אף נתתי דעתי לכך שהמבקשים לא נושלו לחלוטין מן הירושה ולכך ששלושה רבעים מן המקרקעין נמצאים בידם, ואילו הרבע הנותר חולק שווה בשווה בין המשיבה ובתה המשותפת שלה ושל המנוח. חלוקה זו, כך להשקפתי, הינה הוגנת ביותר ועושה היא צדק וחסד עם כלל הצדדים.
לאור כל האמור, דעתי היא כי דין הערעור להידחות כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.
ש ו פ ט
--- סוף עמוד 38 ---
לעניין המקרקעין, הוחלט, פה אחד, לדחות את הערעור. לעניין המטלטלין, ככל שהם קיימים, הוחלט ברוב דעות (השופטים מ' נאור ו-ס' ג'ובראן כנגד דעתה החולקת של השופטת ע' ארבל) לדחות את הערעור. המערערים ישלמו למשיבה 1 שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח.
ניתן היום, ט"ז בשבט, תשס"ז (4.2.2007).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט