3. חברתי השופטת ע' ארבל אוחזת בעמדה לפיה יש לפרש צוואות הדדיות דוגמת אלו המונחות לפנינו כמכילות מכללא הסדר משולב של "יורש במקום יורש" ו"יורש אחר
--- סוף עמוד 36 ---
יורש". לדידה, כל עוד לא נאמר אחרת בצוואות עצמן, יש להסיק אך מעצם הדדיות הצוואות על רצונו של בן הזוג האחד להגביל את כוחו של בן הזוג האחר בשינוי הצוואה, וזאת אף אם אין הדבר נלמד, במפורש או במשתמע, מתוכן הצוואה או מנסיבות המקרה. פרשנות זו של חברתי אין בידי לקבל. בבואנו לקרוא מכללא תניה גורפת לתוך כל צוואה הדדית ומשותפת, נדרשים אנו לנדוד למחוזות רחוקים, אל מחוץ לגבולות לשון הצוואה. אלא שפעולה זו, חורגת היא מן העיקרון המהווה אבן יסוד בפרשנות צוואות לפיו, לשון הצוואה היא שתוחמת את גבולות השופט-הפרשן. עמד על כך בית משפט זה במספר הזדמנויות בציינו:
"לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש של הצוואה. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד דעתו של המצווה" (שם, פיסקה 5).
"אין אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה היה אומר - ולא אמר - אילו חשב בדבר, אלא אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על פי אומד דעתו. באין כל אמירה, אין כל 'וו' עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה" (ע"א 102/80 פרויטנבוים ואח' נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4) 739, 751. ראו גם ע"א 7210/96 עזבון המנוח גרינברג נ' גצל, פ"ד נב(4) 49).
4. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם בית-המשפט יעניק לצוואה משמעות החורגת מלשונה. המדובר, באותם מקרים בהם קיימות ראיות - חיצוניות או מתוך הצוואה עצמה - שיש בהן כדי להעיד על כך שהוראות הצוואה נוגדות את אומד דעתו של המצווה. אלא שמהלך פרשני זה יש לבצע בזהירות רבה (פרשת לרנר, פיסקה 8 לחוות דעתו של הנשיא ברק). שכן, "על השופט להשתכנע כי זהו אכן רצונו של המצווה. אל-לו, לבית המשפט, להעמיד עצמו במצב בו הוא עורך צוואה חדשה למוריש" (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 834). בנסיבות אלו, מתקשה אני לקבל את נקודת המוצא לפיה ניתן להסיק, ובאופן גורף, אך מעצם הדדיות הצוואות על רצונו של בן הזוג האחד להגביל את כוחו של האחר בשינוי הצוואה, וזאת אף ללא כל ראיה חיצונית אחרת ומבלי שיינתן ביטוי לרצון זה בהוראות הצוואה. יש בכך, כפי שציינה