114. כאן "התחלפו" הצדדים: מיכה לוי – המיוצג על ידי עו"ד אקסלרוד – הוא זה שתובע את החברות (שכזכור, הוא המנהל היחיד שלהן ובעל זכות החתימה בשמן), וכן את יצחק לוי, כאשר עילת התביעה היא תשלום עבור שכרו של התובע שהוא שכר מוסכם. חלק מכתב התביעה כנגד הוא העתקה של כתב ההגנה, כולל הפרק העוסק בהיסטוריה המשפחתית.
115. אשר לשכר המוסכם, מובא תצהיר מהליכים קודמים משנת 2002, שבו ביקש האח שמואל לוי בקשה למתן סעדים בשל טענה לקיפוחו כבעל מניות בחברות, ובמסגרת זו הוגש תצהיר של איציק לוי, שהיה אז בעל 20% ממניות החברות ואשר התנגד לבקשה לפירוק החברות שהוגשה על ידי שמעון (מימון) לוי. כמו כן צורפו אישורים
--- סוף עמוד 26 ---
בכתב יד של מימון לוי משנת 1990, ושל איציק לוי משנת 1991, וכן מסמך מפורט של תשובה מטעם החברות בהליך האמור משנת 2002, כאשר איציק לוי היה יחד עם החברות כנגד מבקש הפירוק שמעון (מימון) לוי.
116. בכתב התביעה טוען מיכה לוי שהיה לו זכות על פי ההסכם ההיסטורי לקבל שכר של 15,000 דולר בחודש, וזאת מאז 1994, אך הוא משך סכומים נמוכים יותר בשל מצב החברות, וזאת על פי טבלה הנמצאת בכתב התביעה (סעיף 49).
117. רק בשנת 2007 החל התובע (מיכה) לגבות את השכר המוסכם עבור התקופה מ-2006 ואיך (סעיף 50).
118. בהמשך מוסבר כי איציק ידע על ההסכמה לפיה שכרו של מיכה יעמוד על 60,000 ₪ נטו בחודש, ובנוסף לכך יקבל מיכה סכום מקביל לסכום שמקבל הנתבע (סעיף 51).
119. לטענת התובע, הסכסוך בינו לבין הנתבע נבע מסירובו של התובע, מסיבות ענייניות לאפשר לנתבע למשוך מיליון ₪ נטו כדיבידנד מחברת מלונות שלום, לצורך מיזם פרטי של איציק (סעיף 52). עקב כך פרצה המחלוקת והנתבע סירב לכל הצעה של התובע ורואה החשבון והחל להטיח בתובע האשמות שווא בדבר נטילת רכוש משותף שלא כדין מהחברות (סעיף 53).
120. לדברי מיכה, החליט הנתבע לנקוט נגדו בהליכים משפטיים מיותרים, במסגרתם התובע ניצל את העובדה ששכרו של התובע לא עוגן בהסכם בכתב (סעיף 54).
121. בפרק ד שכותרתו "עילות התביעה, תשלום יתרת שכרו של התובע", מסביר התובע כי כל ההתחייבויות והמסמכים והאישורים שצורפו ושהוזכרו לעיל מהוות בסיס משפטי לכך שהוא זכאי לאכוף אותם לצורך קבלת יתרת שכרו, והתובע הסכים לעכב את שכרו בשל המצב הכלכלי הרעוע של החברות באותה עת (סעיפים 57-58).
122. לחלופין נטען כי אם בית המשפט יגיע למסקנה שההתחייבויות שניתנו לתובע מחוסרות תוקף, כי אז, הוא זכאי לשכר ראוי עבור עבודתו בין השנים 1994 עד 2006, שיש להעמידו ע"ס של לפחות 15,000 דולר לחודש (סעיף 59). בהמשך מוסבר מדוע הוא זכאי לשכר כזה לאור עבודתו ימים ולילות, שבעה ימים בשבוע, לרבות מוצאי שבת, חג, מחלה, וכי לא זכאי להטבות נוספות לאורך כל שנות עבודתו, ולא ניתן לו בונוס או מענק, וכל זאת למרות שהנתבע הציע זאת, וכי אין לתובע אופציות, ואין לו רכב מהנתבעות (סעיפים 60-61).