בהקשר זה אין מנוס מלציין, כי די בהתנהלותו של מיכה, שמשך סכומים נוספים מהחברה בתלושי שכר פיקטיביים על שם בתו, המתגוררת אותה עת בחו"ל, כדי להפריך את גרסת "השכר המוסכם" (סעיפים 309-312 לסיכומי התובע).
328. ב"כ התובע טוען, לאור זאת (סעיפים 313-314; ההדגשות במקור):
"נזכיר, כי מיכה נהג לזעוק בראש חוצות, כי הסכום המקסימלי ששולם לו בגין "שכרו המוסכם" עומד על 60,000 ₪ נטו (או 70,000 ₪ נטו, בגרסה אחרת), ולא שקל מעבר לכך" [כאן בא ציטוט מעדות מיכה מיום 18.10.17].
והנה, לימים התברר, כי מיכה משך בנוסף לשכרו, גם סכום בהיקף משמעותי, של 237,171 ₪ (!) (עלות מעביד), וזאת על שם בתו המתגוררת בחו"ל.
329. האם בעקבות גילוי זה מבקש התובע סעד אופרטיבי כספי?
330. על כך עונים ב"כ התובע כי מאחר והסכומים שנמשכו על שם טובה לוי-נווה התגלו לאחר כתב התביעה ולאחר הגשת ראיותיהם של התובעים (וזאת, בעקבות ניסיונות ההסתרה והכחש של מיכה, שהתנגד במשך חודשים רבים למסור את הקובץ האחיד ואת נתוני הנהלת החשבונות של החברות, מהם ניתן היה להתחקות אחר "תשלומים" נוספים למיכה ו/או לבני משפחתו) – לא יתבקש במסגרת ההליך דנן סעד אופרטיבי להשבת כספים אלה.
התנהלות זו פורטה, אפוא, על מנת להראות – פעם נוספת – את התנהלותו של מיכה בחברות בבחינת "עדות שיטה ומעשים דומים"; את העובדה כי הוא אינו בוחל בשום אמצעי על מנת לשלשל כספים שלא כדין לכיסיו; ואת העובדה כי הוא מוסר – פעם אחר פעם – גרסאות פוזיטיביות כוזבות, בהתאם לראיות שהוא סבור כי יש בידי איציק באותה נקודת זמן; ואת העובדה לפיה הוא מטעה, ביודעין, אפילו את המומחים מטעמו ומוסר להם מידע כוזב.
--- סוף עמוד 69 ---
התנהלות זו הובאה, בנוסף, כדי להזים את טענתו הכוזבת של מיכה, לפיה כל "שכרו המוסכם", שנמשך "בכל צורה ודרך כלשהי" – עמד על 60,000 ₪ נטו לחודש (או 70,000 ₪ נטו לחודש, תלוי ביום מסירת הגרסה).
עם זאת יצוין, כי איציק – בנעלי החברות – שומר על הזכות, כמובן, להגיש תביעה עתידית בהקשר זה (סעיפים 315-318).
331. ב"כ מתמודדים בתת פרק ד.8 עם טענותיו של מיכה בדבר "השכר המוסכם", והם מציינים כי משלל גרסותיו של מיכה סביב "השכר המוסכם" קשה לגבש גרסה עקבית אחת, ולו לצורך הצגתה במסגרת הסיכומים, כדי להראות כי אין יסוד לאף אחד מרכיביה של הגרסה, ובוודאי שלא בהצטרפם זה לזה. עם זאת, עיקרי גרסתו המתפתחת של מיכה, הינם כי במסגרת הפגישה שנערכה בארה"ב בשנת 1994 הושגה בין האחים הסכמה, כי שכרו החודשי של מיכה יעמוד על 15,000 $, נטו. הגם שמיכה לא קיבל שכר זה באף אחת מהשנים שחלפו ממועד אותה הסכמה, וזאת, לשיטתו, בשל מצבן הכלכלי הקשה של החברות, הרי שבשנת 2006, הוסכם בין מיכה לבין איציק, כי מיכה יקבל שכר של 60,000 ₪ נטו לחודש. זאת, לאחר שהאחים מימון ז"ל ושמוליק עזבו את החברות; ולאחר שאיציק (כך לטענת מיכה, הכוזבת) בחר לעזוב את החברות ולפנות לעסקיו הפרטיים. גם שכר זה, המשיך מיכה וטען, לא שולם בפועל, וזאת מטעמים שונים, שעיקרם היעדר יכולת כלכלית לתשלום השכר. מכל מקום, כך נטען על ידי מיכה, לא רק שאיציק הסכים לתשלום השכר האמור אלא שאיציק אף ידע – באופן פוזיטיבי – על כל אחת מהדרכים בהן משך מיכה את שכרו; יתרה מכך – איציק אף עודד את מיכה למשוך סכומים נוספים מהחברות, בשל יכולות הניהול המופלאות שלו (סעיפים 319-321).