"ממילא, אין כל יסוד לטענה שמדובר בהסכמה הנוהגת "עשרות שנים", ואף לא לטענה לפיה כבר בשנת 2006 איציק קיבל 30,000 ₪ (במשיכות) מהחברות; ומיכה "המשיך" לקבל 60,000 ₪ נטו כשכר".
יתרה מכך, הגם שעו"ד כהנוב הפגין בקיאות רבה "בסיכומים" בדבר שכרם של מימון ז"ל ומיכה, הרי שהוא לא זכר מה סוכם לגבי שכרם של איציק ושמוליק. אין חולק, כי גם הסכומים המשוערים בהם נקב עו"ד כהנוב ביחס לשכרם של האחרונים (6,000 $ ו-7,000 $) מעולם לא שולמו למי מהשניים כשכר נטו (סעיף 600).
473. עו"ד כהנוב אף התחמק ממתן תשובה, לשאלה מדוע לא הזכיר למיכה – עובר להגשת התצהירים מטעם הנתבעים, בהליך האישור – את סיפור "ההסכמות" משנת 1994 (סעיף 601).
--- סוף עמוד 108 ---
474. עו"ד כהנוב אף התחמק מהשאלה האם סיפר לעו"ד לשם על סיפור ההסכמות משנת 1994, וטען כי "לא הייתי צריך לספר לו הוא ידע, מיכה סיפר לו הרבה קודם". משמע – עו"ד לשם ידע אך "שכח" לכלול זאת בתצהיריו של מיכה (סעיף 602).
475. אילו היה ממש בטענה זו; ברי כי חלף התביעה (המופרכת) אותה מנסה מיכה לגבש כנגד עובדיה, בנו של איציק, הייתה מתגבשת תביעת רשלנות כנגד עו"ד לשם, בהיקף של מיליוני שקלים – על כך ששמע ממיכה את גרסתו ביחס ל"סיכום השכר" משנת 1994 – אך לא כלל אותה בשלל תצהיריו של מיכה בהליך (סעיף 603).
476. נזכיר, כי הסיפור בדבר הפגישה משנת 1994 לא ראה (מעולם) אור עד לחקירתו הנגדית של עו"ד כהנוב, שנערכה ביום 7.7.2015. מכך עולה, שעו"ד לשם סבר כי אין להסכמות אלו משקל כלשהו, או שהסיפור נארג עם התקדמותו של ההליך, משמיכה הבין כי הוא זקוק לחיזוק לגרסתו הרעועה בעניין "השכר המוסכם" (סעיף 604).
477. הגם שעו"ד כהנוב אישר כי טס לפגישה כדי לפשר בין האחים המסוכסכים, ועל מנת לנסח את ההסכמות, ככל שיושגו, הוא הודה שלא העלה שום הסכמה על הכתב, לא במהלך הפגישות ולא בחזרתו לישראל (סעיף 605 רישא).
478. ומקשים ב"כ התובע: "האם יעלה על הדעת, כי כאשר סוף סוף הושגו סיכומים פוזיטיביים בפגישה, בה נוכחים עו"ד משני הצדדים המסוכסכים, כל הנוכחים יימנעו מהעלאת הסיכומים על הכתב ?!" (סעיף 605 סיפא).
479. ומעל הכל – עו"ד כהנוב הודה, כי בפועל ההסכמה לא יושמה, ומיכה קיבל שכר נמוך מהשכר עליו "הוסכם" בשנת 1994 (סעיף 606 רישא). אף בית המשפט הנכבד היה ער לקושי זה, עת ציין, כי קיים קושי אינהרנטי להתבסס על הסכמה נטענת משנת 1994, כאשר ההסכמה לא יושמה בפועל במהלך כל התקופה של כעשרים שנה לאחר מכן (סעיף 606 סיפא).