אם ניישם את כל אלה לענייננו, נראה שלפי כל הדעות אצלנו לא מתקיים אותו "יסוד נוסף" הדרוש כדי לחייב את המשיבה. זאת בעיקר לנוכח העובדה שמדובר בפרודיה, שתכליתה להבחין בין המוניטין של המשיבה לזה של המערערות. לפי עמדת הרוב בעניין אדידס, יש לתת משקל להעדר חשש להטעיית הצרכנים בעקבות ההבהרה הכתובה כי "המציג אינו ג'ורג' קלוני", לכך שעולה כי ה"חוויה" שמוכרת המשיבה שונה מחוויית הקפה שאותה מנסות המערערות לשווק לצרכן, העדר הוכחה בדבר חשש לנזק כלכלי והעדר הוכחה כי בעקבות הפרסומת לקוחות מזהים את קלוני (השחקן בעל המוניטין, לא הכפיל) עם מוצרי המשיבה. אשר לעמדת המיעוט – גם זו הדגישה את החשש לפגיעה כלכלית ואת העובדה שמי שרכש את נעלי הנתבע היה יכול להתהדר כלפי צדדים שלישיים כאילו ברשותו נעליים שייצרה התובעת. אצלנו המצב רחוק מכך. סימני המסחר על המוצרים שונים, התדמית שונה, וההנאה היחידה של המשיבה מהמוניטין של המערערות היא הנאה רחוקה ועקיפה, שנובעת מעצם ההנגדה בין שתי החברות. ניתן לומר שדעת המיעוט עסקה, באנלוגיה לענייננו, במקרה שבו היה נעשה שימוש בדמות כפיל שלא באופן פרודי תוך הבהרה שמדובר בכפיל: להיות בלי ולהרגיש עם. במקרה כזה יש הנאה ישירה יותר מן המוניטין, ותתכן "רכיבה" על המוניטין של השחקן המקורי באמצעות הפרסום על ידי כפיל. כך או אחרת, אצלנו אין הנאה ישירה מהמוניטין של המערערות. הכפיל מדגיש כי הוא אינו קלוני אלא שונה ממנו. זוהי סיבה נוספת לדחיית תביעת המערערות בהיבט הנוכחי, אף לפי דעת המיעוט בעניין אדידס, ובוודאי לפי דעת הרוב שם.
סיכומו של פרק, התביעה על בסיס של עשיית עושר ולא במשפט נדונה לדחייה, הן בראייה פנימית של כללי חוק זה, והן בראייה חיצונית הפונה כלפי הדין המהותי החל על המקרה. זה מלמד כי הרכיב של "שלא על פי זכות שבדין" אינו בנמצא.
43. נסיים את הדיון בהפניית המבט למשפט העברי, שמספק זווית ראיה מאירה ומרעננת ביחס לכמה מן הסוגיות שבהן דנו. נתייחס בתמצית לשש נקודות.
א. צוין לעיל כי המחוקק הבחין בין סימן מסחר מוכר היטב רשום לכזה שאינו רשום. בין היתר, כאשר סימן המסחר אינו רשום, ההגנה המוקנית לו מפני הפרה מוגבלת לשימוש בסימן (או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות) לשם סימון אותו סוג סחורה שביחס אליה נרשם סימן המסחר. לעומת זאת, אם הסימן רשום בישראל לא ניתן להטביע אותו ללא רשות בעליו על כל סחורה שהיא – לא מן הסוג שעליה הוא מוטבע בדרך כלל אך גם לא על גבי מוצרים שונים לגמרי. ניתן להבין את פשרו של הבדל זה באמצעות הבחנה ששימשה את האסכולה הידועה במשפט העברי כ"שיטת בריסק", שפותחה בתורתו של ר' חיים הלוי סולובייצ'יק, איש בריסק (ליטא) ומגדולי חכמי ההלכה במאה ה-19. לפי גישה זו, פעמים רבות ניתן לנתח סוגיה משפטית באמצעות הבחנה בין "חפצא" ל"גברא" (חפץ ואדם). דוגמא להמחשת חלוקה זו היא המצווה לקבוע מזוזה בפתח הבית. אפשר להבין את המצווה כך שכל בית צריך מזוזה, כחלק משלמותו הנורמטיבית. במילים אחרות, זוהי חובה המתמקדת בחפצא (הבית). מנגד, ניתן לטעון שהמצווה היא שכל בעל בית יקבע מזוזה בפתח ביתו, דהיינו מדובר בחובת גברא – חובה אישית של בעל הבית. נפקות אפשרית של הבחנה זו מתעוררת, למשל, כאשר אדם חי בטבע ללא בית. האם הפר את מצוות המזוזה? ניתן לסבור שהתשובה לכך תלויה בשאלה האם חובת המזוזה היא חובת חפצא או חובת גברא.