מנגד, יש המדגישים את העמל שמשקיע יצרן במוניטין שלו; את הפגם המוסרי שב"רכיבה חופשית"; ואת העובדה שהשוק החופשי מעוניין בתדמיות יוקרתיות והצרכנים מוכנים לשלם עבורן ממון רב, תוך טענה שאין זה ראוי להתערב בהעדפה לגיטימית זו (JERRY KIRKPATRICK, IN DEFENSE OF ADVERTISING: ARGUMENTS FROM REASON, ETHICAL EGOISM, AND LAISSEZ-FAIRE CAPITALISM (1994)). המערערות הדגישו בטיעוניהן את דברי החקיקה באירופה, המאמצים קו שמעניק הגנה רחבה יחסית לתדמית במסגרת פרסום משווה. מנגד יש הסבורים כי "האקלים הנורמטיבי" בישראל מתאים יותר דווקא לגישה הרווחת בארצות הברית, הנותנת משקל רב יותר לחופש הביטוי וחופש העיסוק, ונכונה להכשיר גם התייחסות לתדמית של מתחרה במסגרת פרסום משווה (זכרוב, עמודים 456-453). אין צורך להכריע או אף להביע עמדה במסגרת זו ביחס לדעות השונות. הדברים לא הובאו אלא כדי לחדד את הקושי להכריע בסוגיה הסבוכה שלפנינו במסגרת שיפוטית, מבלי שהמחוקק קבע איסור מפורש על הפרקטיקה המסחרית של פרסום-תדמיתי-משווה.
שלישי, ובכל מקרה, אין לקבל את תביעת המערערות גם בראיה קונקרטית של הסכסוך שלפנינו, ומבלי לקבוע כללי תחרות רחבים. ההכרעה הנקודתית מתמקדת בקיומו או העדרו של יסוד נוסף שלילי, מעבר לעצם ההנאה מהמוניטין של הזולת. כזכור, הדרישה ליסוד נוסף בעל מטען ערכי שלילי כתנאי להצלחת התביעה במקרים מעין אלה מעוגנת בפסיקה (עניין א.ש.י.ר., עמודים 366-363; עניין אדידס, פסקאות 20-21). לשם המחשת העניין נפנה אל המחלוקת שנפלה בין שופטי ההרכב בעניין אדידס. באותו עניין נדון חיקוי של סימן המסחר של חברת Adidas, המורכב משלושה פסים אלכסוניים היוצרים צורת משולש. הנתבע ייבא לארץ נעלים שעליהם סימן של ארבעה פסים אלכסוניים היוצרים צורת משולש. בנסיבות העניין נקבע פה אחד כי אין מדובר בהפרה של סימן מסחר – אף לא על דרך הדילול – בעיקר לנוכח הכיתוב הבולט "SYDNEY" שהופיע בכמה מקומות על גבי הנעליים, וסייע להבחין בכך שהנעל אינה של חברת Adidas. עם זאת, בדעת המיעוט קבע המשנה לנשיאה ריבלין כי אף על פי שהצרכן הרוכש את הנעליים אינו טועה בדבר זהות היצרן, הקרבה בין הסימנים נועדה לגרום לצדדים שלישיים (שאינם הצרכן הישיר) לטעות ביחס לזהות היצרן, ולגרום לצרכן עצמו לחוות את החוויה של נעילת נעלי Adidas – להיות בלי ולהרגיש עם. כן הודגש החשש לנזק כלכלי שייגרם לAdidas. לנוכח הנאה זו של הנתבע מן המוניטין של Adidas והחשש מפני נזקים כלכליים, כך נקבע, מדובר בהתעשרות שלא כדין. מנגד קבעו השופטים חיות ורובינשטיין כי בנסיבות כאלה לא מתקיים היסוד הנוסף, הדרוש במסגרת עילת ההתעשרות הבלתי הוגנת. המשקל ניתן לנתונים אלה: היעדר חשש להטעיית הצרכנים; היעדר "העתקה מושלמת" (בניגוד לנסיבות עניין א.ש.י.ר.); השוני בין הנעליים שמוביל לכך שהרוכשים אותן לא יחוו את החוויה של נעילת נעלי Adidas; העדר הוכחה בדבר נזק שעלול להיגרם ל- Adidas(להבדיל ממצב שבו "זה נהנה וזה לא חסר"); העדר הוכחה שהמוניטין של Adidas הם שגרמו לצרכן לרכוש את נעלי הנתבע (שם, פסקאות 22-21 לחוות דעתה של השופטת חיות; פסקה ה לחוות דעתו של השופט רובינשטיין).