12. ניתן להוסיף, כי גם בהקשרן של זכויות אחרות, יש הבחנה בין ההגנה הרחבה על ליבת הזכות, לבין הגנה מסויגת על בחירות ספציפיות באשר למימושה שאת המחיר הכרוך בהן יש לאזן מול זכויות אחרות או אינטרסים חברתיים אחרים. כך למשל, המשפט הישראלי מכיר בזכות לחינוך כזכות יסוד. זכות זו כוללת בחובה את זכותם של ההורים להיות שותפים בכירים בעיצוב החינוך של ילדם. אולם, זכות זו אין פירושה הזכות לקבוע תמיד באיזה בית ספר ילמד ילדם ומה תהיה תוכנית הלימודים בו (השוו: יורם רבין, הזכות לחינוך (2002)).
דיני הקניין וגבולות ההסחרה (קומודיפיקציה)
13. נקודת חיבור ראשונה בין עולמן של זכויות האדם לבין עולמו של המשפט הפרטי, שהעותרת טענה לזכויות הנטועות בו, מתבטאת בהנחה שהעותרת רכשה קניין מלא בזרעו של התורם. הנחה זו מבוססת על התפיסה ש"הכל סחיר", ומעוררת דיון בגבולותיה של ההסחרה (קומודיפיקציה). השאלה היא האם אמנם חלקי גוף או היבטים אינטימיים אחרים של ההתנהגות האנושית הם מוצר לכל דבר ועניין. האמנם תרומת הזרע היא נכס עובר לסוחר, שאינו שונה מכסא או שולחן שנמכרו תמורת מחיר הוגן? התשובה לשאלה זו אינה מובנת מאליה כלל ועיקר. לא הכול ניתן למכירה. עם התפתחות הטכנולוגיה, מתעוררות שאלות חדשות באשר להיקף הדברים שניתן למכור ובאשר למידת הנכונות להתייחס אל כל מה שמבחינה טכנית ניתן להעבירו כאל מוצר (ראו באופן כללי, Rethinking Commodification (edited by Martha M. Ertman & Joan C. Williams, 2005; Lori Andrews & Dorothy Nelkin, Body Bazaar – The Market for Human Tissue (2001)):; מייקל סנדל צדק – מהו המעשה הנכון שעלינו לעשות? 112-88 (2012)) .
14. בעת הזו, בישראל, אברי גוף אינם נכס סחיר לכל דבר (לדעות שונות בנושא, ראו והשוו: יהושע ויסמן "אברים כנכסים" משפטים טז 500 (1986); גד טדסקי "הבעלות על השתל המופק מן החי" הפרקליט לח 281 (1991)). אכן, מטעמים פרגמאטיים הוכרה האפשרות לתרום אברי גוף כאשר אין התרומה פוגעת בבריאותו של התורם (ראו: בג"ץ 5785/03 גדבאן נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח(1) 29 (2003)). כיום, מעוגנת האפשרות לעשות כן בחוק השתלת אברים, התשס"ח-2008 (להלן: חוק השתלת אברים) (ראו בעיקר סעיפים 17-13 לחוק). בנוסף לכך, מתאפשרת העברת רקמות ותאים הנתפסים כמתחדשים או לא חיוניים במתכונת של תרומה או מעין-תרומה (מבלי שחוק השתלת אברים חל עליה – הגדרת המונח "אבר" בסעיף 1 לחוק מוציאה מגדרה "דם, מוח עצם, ביצית ותאי זרע"). תרומת דם נחשבת לא רק לאפשרית, אלא גם לרצויה, והחוק מכיר באפשרות לקבל בקשר עמה "ביטוח" לקבלת תרומות דם לאדם, לבן או בת זוגו ולילדיו מתחת לגיל 18 (לפי תקנון ביטוח הדם של מד"א). במהלך השנים, מתוך הכרה בחשיבות הנודעת למימושה של הזכות להורות הפכו גם היבטים פיזיולוגיים מסוימים של הליך הפריון לבני-העברה, במתכונת שמוגדרת כתרומה, אך למעשה כרוכה בה בעקיפין תמורה מסוימת, שמוגדרת כפיצוי בגין טרחה ואי-נוחות, להבדיל מתשלום מחיר ממש. תחום תרומות הזרע מוסדר כבר מזה זמן (לפי תקנות בריאות העם (בנק זרע), התשל"ט-1979 (להלן: תקנות בנק הזרע)). בשלבים מאוחרים יותר הוסדרו גם הסוגיות של הליך פונדקאות (לפי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק הפונדקאות)) ותרומת ביציות (לפי חוק תרומת ביציות, התש"ע-2010 (להלן: חוק תרומת ביציות)). חשוב לציין שבכל המקרים הללו החקיקה או התקנות לא הכירו בכך שתאי זרע, רחם אימהי או ביציות הם "מוצר" רגיל בשוק. להפך. חרף העובדה שבכל המקרים הללו ניתן תשלום למי שמוגדרים כ"תורם" או "תורמת" זהו תשלום מוגבל בהיקפו, מפוקח, ומוגדר כפיצוי בגין טרחה ואי-נוחות, להבדיל מאשר תמורה עבור חלקי הגוף או השימוש בו (ראו: סעיף 6 לחוק הפונדקאות וסעיף 43(א) לחוק תרומת ביציות, בדומה לסעיף 22 לחוק השתלת אברים). הנושא אינו מוסדר במפורש בתקנות הנוגעות לתרומת זרע, בשל כך שאין מדובר בהסדר כולל במסגרת דבר חקיקה ראשי. ההחלטות לפתוח את הדלת לעבירות מוגבלת זו של אברי גוף לא היו החלטות פשוטות. מחד גיסא, ההכרח לא יגונה או לפחות ניתן להבנה, אך מאידך גיסא, הן מאיימות להפוך אנשים למוצרים או לבית קיבול למוצרים בפוטנציה, ולכך יש מחיר, תרתי משמע. המחלוקות בשאלה זו נמשכות. ההכרה באפשרות לתרום דם, תאי-זרע או ביציות לא הפכה אותם ל"נכסים" לכל דבר ועניין.