768. פרט לסנקציה הכספית, יש מקרים של החלטה על העברת החזקה מן ההורה האחראי לסרבנות הקשר להורה השני.
769. עניין זה נקבע עוד לפני הקמת בית המשפט לענייני משפחה על ידי השופט חיים פורת, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, שעסק רבות בנושאים אלה של החזקת
--- סוף עמוד 221 ---
ילדים. חלק מהנחיותיו של השופט פורת, שניתנו למומחים בתיקי משמורת, היה זה: האם ההורה שאתם ממליצים עליו כמשמורן יעודד ביקור הילדים אצל ההורה השני. אם התשובה שלילית, יכול הדבר להוות שיקול לכך שאותו הורה לא יהיה משמורן (ראה: הדברים שהובאו על ידי ד"ר גוטליב במאמרו הנ"ל, לאחר הערה 15).
יא.10 הכרזה על קטין כנזקק והוצאתו מבית שני ההורים למרכז טיפולי
770. המקרה הבולט שבו עלתה לפני בית המשפט השאלה האם עקב ניכור הורי מוצדק להוציא ילד מבית שני ההורים למרכז טיפולי, היו הנתונים ברע"א 3009/02 (שהובא לעיל בפסקה 664 ואילך). באותה פרשה, החליט פקיד הסעד להוציא את הילדים למרכז טיפולי, וזאת במסגרת ובמהלך דיונים בבית הדין הרבני האזורי והגדול, כאשר הייתה מחלוקת בין ההורים לעניין החזקת הילדים. בשלב הראשון בבית המשפט העליון, נקבע שהחלטת רשויות הרווחה – סבירה ואין להתערב בה. לאחר שהאם הגישה בקשה לדיון נוסף, נקבע כי יהיה עיכוב ביצוע עד לדיון הנוסף. בסופו של דבר בדיון הנוסף התהפכה התוצאה (ראה: דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246 (2004)).
771. נושא נוסף הקשור לעניין זה – עניינו חלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות.
772. באותה פרשה הוסבר (הן ברע"א והן בדנ"א) מהו מעמדו של בית המשפט לנוער בסיטואציה הנ"ל.
773. ראיתי לנכון להזכיר את הדיון בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (שאת פסק הדין נתתי לצדדים במהלך הדיונים; ראה: פסקה 416 לעיל). באותה פרשה לאורך פסק דין מפורט מגולל בית הדין הרבני בנתניה (תיק 292687 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2017); פסק הדין ניתן על ידי הדיין הרב שניאור פרדס, שלדבריו הסכימו הדיינים הרב מיכאל עמוס והרב חיים ו' וידאל) את הסכסוך שבין ההורים, באומרו כי סכסוך זה יכול "לדרדר ילדים שהם נפשות רכות ואומללות הנרמסות ברגל גסה בלב אטום המונחה ע"י אינטרס צר, קטן ונקמני כאשר הילדים הופכים לנשק בידי מי מההורים במלחמתו העקובה מדם בהורה השני. 'אל תחטאו בילד' (בראשית מב, כב)" (עמ' 1 לפסק הדין). לאחר דיון בהוצאות משפט ובקנסות שבהם חויבה האם לטובת אוצר המדינה וחלק לאב ישירות (עמ'
28-29) הגיע בית הדין הרבני למסקנה זו (עמ' 33, סעיף ה):