--- סוף עמוד 57 ---
203. בראשית הבקשה, מעדכנים ב"כ המערער את בית המשפט, בכך שפגישת האב עם ילדיו הקטינים בפורים, לא התקיימה, וכי הילדים, בהנחיית המשיבה, עזבו את בית הסבתא, תוך שהם מסרבים להיכנס לבית, שבו נכחה כל המשפחה המורחבת של האב. בכך, לטענת המערער, "ממשיכה המשיבה שלא לקיים את החלטותיו של בית המשפט הנכבד" (סעיף 1 לבקשה).
204. בהמשך מוסבר, כי אכן, בשבועות הראשונים שלאחר תחילת הדיונים בבית המשפט, היה שיפור בקשר של המערער עם הקטינים. ההסבר המוצע על ידי ב"כ המערער הוא, כי הדבר נובע מחשש המשיבה שבית המשפט לא יאפשר לה להמשיך בדרך שנהגה עד כה, וכי המשיבה חששה "מהאיומים הנחרצים שהשמיע בית המשפט בדיון הראשון, כי הוא יאכוף את המפגשים, אף באמצעות צו מאסר" (סעיף 3 סיפא לבקשה). ברם, לטענת המערער, לאחר מספר חודשים ודיונים רבים, "הבינה המשיבה כי אין כל סנקציה ממשית ומידית שמוטלת עליה, ככל שהיא לא מקיימת את החלטותיו של בית המשפט הנכבד, וכן המשיבה סומכת על טוב ליבו של בית המשפט הנכבד, אשר ירחם על המשיבה (אשר משתמשת גם בתינוקה באופן מניפולטיבי כבמגן אנושי וטורחת להיכנס עמו בכל דיון), ולא ינקוט כנגדה בסנקציות כואבות מאוד" (סעיף 4 לבקשה).
205. בהמשך, מתוארים בפרוטרוט אירועי פורים: הילדים הגיעו לבית הסבתא, בשעה 14:45, במקום 14:00. הם היו צריכים להישאר שם שעתיים. הם סירבו להיכנס לבית הסבתא, ונתלו על זרועו של בעלה של המשיבה. לאחר כדקה, עזבו הילדים, יחד עם בעלה של המשיבה, את הבית. גם התחנונים של המבקש, של הסבתא ושל יתר בני המשפחה, בפני הילדים, כי יישארו, ולו זמן קצר, לא הועילו. לדברי המבקש, הדבר נבע מ"נחישותם של הקטינים, וניכר היה בבירור כי הם הגיעו מראש עם תכנון והנחיה לעזוב מידית את הבית, יחד עם בעלה של המשיבה" (סעיף 6 סיפא). המבקש מציין, כי אירוע זה גרם לטראומה כבדה ולמפח נפש למבקש, לסבתא ולכל המשפחה, תוך השבתת שמחת פורים (סעיף 7). המבקש מסביר, כי מדובר בהנחיה ברורה של המשיבה ואחיה, ובהקשר זה מציין, כי במפגש האחרון של הילדה עם המבקש, לפני פורים, היא כבר הודיעה לו, ששני הילדים לא מתכוונים לבוא לסעודת פורים (סעיף 8).
206. לטענת המבקש, "לא יתכן כי אירוע זה יישאר ללא סנקציה ממשית ומשמעותית, שאם לא כן אין טעם בהמשך הדיונים ובהחלטות המתקבלות בבית המשפט" (סעיף 9).
--- סוף עמוד 58 ---
207. אשר למפגשים לאחר פורים – מספר המבקש, כי ביום 14.3.17, הגיע הבן באיחור של 45 דקות, הוא נעמד מחוץ לדלת 20 דקות נוספות, הלך לתפילת ערבית במשך חצי שעה, ועזב את הבית 15 דקות לפני סיום הביקור (סעיף 10).