15. חובותיה אלו של רמ"י מעוגנות במידה לא מבוטלת גם בחוק רמ"י עצמו. כך למשל, סעיף 1א(1) לחוק רמ"י מצווה כי רמ"י תפעל "לניהול מקרקעי ישראל כמשאב לשם פיתוחה של מדינת ישראל לטובת הציבור, הסביבה והדורות הבאים, ובכלל זה להשארת עתודות קרקע מספיקות לצרכיה ולפיתוחה של המדינה בעתיד, תוך איזון ראוי בין צורכי שימור לצורכי פיתוח, ובין שיווק קרקע לשמירה על עתודות קרקע לצורכי ציבור". ברי הוא, כי לעניינה של הוראת חוק זו (כמו לעניינן של הוראות דין רבות אחרות), "הציבור" ו"הדורות הבאים" כוללים את כלל אזרחי המדינה: יהודים, ערבים, דרוזים ואחרים, ללא קשר לאמונתם הדתית, גזעם, השתייכותם הלאומית, מינם, מגדרם, נטייתם המינית, וכיוצא כאלה. הוא הדין בכל הקשור ל"הקצאת קרקעות למטרות מגורים, דיור בהישג יד [ו]דיור ציבורי" על ידי רמ"י מכוח הסמכות אשר נתונה בידה לפי סעיף 2א(1) לחוק רמ"י – ברי הוא כי הביטוי "דיור בהישג יד" מתייחס לכלל האזרחים שידם אינה משגת לקנות דירה, ללא קשר לגזעם, לזהותם הדתית, להשתייכותם הלאומית, וכיוצא באלה; וכך הוא גם לגבי הביטוי "דיור ציבורי". בהקשר זה חשוב לציין, כי מועצת מקרקעי ישראל – הגוף שקובע את המדיניות הקרקעית של רמ"י מכוחו של סעיף 3 לחוק רמ"י – צריכה לכלול בתוכה את "נציג השר לשוויון חברתי" וכן "חבר מקרב האוכלוסייה הערבית, הדרוזית או הצ'רקסית" (כאמור בסעיף 4א(א1א) לחוק רמ"י). דרישה זו אף היא מהווה חלק מהמנגנון החוקי אשר בא למנוע הפליה בהקצאת קרקעות המדינה אשר מונעת מטעמים פסולים כגון דת, אמונה, השתייכות לאומית, מין, מגדר ונטייה מינית.
16. האיסור האמור על הפליה איננו מתאדה לחלל האוויר כאשר רמ"י עושה הסכם עם קבלן פרטי שבמסגרתו אמור האחרון לבנות דירות על מקרקעי המדינה ואחר כך למכרן לאזרחים במחירי שוק או במחירים מסובסדים. בכל מקרה כזה, חובתה של רמ"י לא להפלות בין האזרחים הבאים לרכוש את הדירות מהטעמים שמניתי לעיל עוברת לקבלן, שאינו אלא ידה הארוכה בכל הקשור להקצאת הזכויות בדירות שנבנו על מקרקעי המדינה, מושא הפרויקט. חובה כאמור היא חלק מהמערכת ההסכמית שבין רמ"י לקבלן, בין אם נקבעה מפורשות בהסכם שביניהם ובין אם לאו – זאת, מן הטעם שחוק רמ"י, המשפט המינהלי הכללי והאיסור החמור על הפליה העולה מהם מהווים חלק אינטגרלי מאותו הסכם (לעניין היותם של דינים הרלבנטיים לכריתתו של הסכם ולמימושו חלק מתנאי ההסכם, ראו את הדיון שנערך בע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2) 237, 255, 261-259, 267-266 (1984) (חברת בניה בעלת ניסיון ומוניטין הוחזקה כמי שנוטלת על עצמה מכללא את החובה לקיים את כל החוקים הרלבנטיים לביצועו של הסכם בניה)).