--- סוף עמוד 51 ---
מרצון אינם תלויים באישור ועדת החינוך של הכנסת. בפרשה זו הבהירה השופטת פרוקצ'יה:
"רכישת שירותים מרצון נועדה, בין היתר, לחסוך בהוצאות ההורים ולהקל עליהם על-ידי רכישה מרוכזת של שירותים או מוצרים [...] רכישת שירותים מרצון, מוגדרת בסעיף 5 לחוזר המנכ"ל כרכישת ציוד או שירותים שבוחרים ההורים לבצע, לפי רצונם ושיקול דעתם, עבור התלמידים. בכפוף לאישור מפקח בית הספר. ההורים מרכזים את הרכישה ומבצעים אותה באמצעות בית הספר, כדי להביא להוזלה בעלויות, לעומת מחירה של רכישה פרטנית על-ידי כל תלמיד ותלמיד. [...] [בהיבט זה] משמש בית הספר אך כחוליה מקשרת בין ההורים, על-פי בחירתם, לצורך שיפור מעמדם כצרכני שירות וולונטרי" (בפסקאות 27-26; ההדגשות במקור – י"ע).
העותרים הציגו טיעון בן שני חלקים: ראשית, נטען כי כל גבייה עבור רכישת שירותים מרצון נעשית שלא בסמכות, שכן רכיב תשלום זה אינו מוזכר באף אחד מהחוקים הרלוונטיים (בעוד חוק לימוד חובה אוסר, כזכור, על גבייה בעד הלימודים). שנית, אף אם ניתן לגבות תשלומים כלשהם עבור רכישת שירותים מרצון, נטען כי מדובר בגבייה בעלת רציונל "צרכני" בלבד, דהיינו "חסכון כספי עבור רכישת ציוד או שירותים שהורים מבקשים לרכוש כקבוצה, ולא עבור שירותי חינוך" (פסקה 144 לעתירה; ההדגשה במקור – י"ע).
המשיבים סברו כי סמכותו של משרד החינוך להסדיר רכישת שירותים מרצון נובעת מסמכותו הכללית של מנכ"ל משרד החינוך ליתן הוראות למוסדות חינוך, לפי תקנה 3(א) לתקנות סדרי הפיקוח. לחלופין, טענו המשיבים כי גבייה עבור רכישת שירותים מרצון אינה טעונה אזכור מפורש בחקיקה ראשית. זאת מכיוון שמדובר ב"מחיר", דהיינו שירות ספציפי אותו מבקשים ההורים מרצונם החופשי, וזאת במובחן מ"מס" הנכפה עליהם (להבחנה בין המונחים הללו ראו, למשל: עע"ם 2796/13 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר – מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקאות 26-20 והאסמכתאות שם (6.9.2017)).
68. בשלב זה ראוי להזכיר, כי בעתירה לא נתבקש סעד בנוגע לסעיפי חוזר התשלומים הכללי בהם מוסדרת רכישת שירותים מרצון. מטעם זה בלבד ניתן לדחות את החלק הראשון בטענת העותרים, הנוגע לגבייה עבור כל סוגי "רכישת השירותים
--- סוף עמוד 52 ---
מרצון": טענה זו נטולת קשר לסעד המבוקש, הוא ביטול החוזר החדש וחוזר אמצעי הקצה בלבד. אף לגופו של עניין, איני רואה מניעה לרכישת מוצרים ושירותים באופן מרוכז בתיווכו של בית הספר. למיצער, וככל שאנו נדרשים לעגן סמכות זו, ייתכן כי ניתן ללמוד על הסמכות להסדיר רכישת שירותים מרצון מתקנה 3(א) לתקנות סדרי הפיקוח, ולו בדוחק. תקנה זו מסמיכה את מנכ"ל משרד החינוך "לתת הוראות, הן בענינים פדגוגיים והן בענינים מינהליים [...] לכל מנהל מוסד ולכל מורה במוסד"; לכל הפחות, בעתירה לא הוסבר מדוע תקנה זו איננה הסמכה מספקת להסדרת רכישת שירותים מרצון. משכך, דין הטענה לפיה הגבייה עבור רכישת שירותים מרצון נעשית שלא בסמכות – להידחות, וזאת אף מבלי להידרש להבחנה שביקשו המשיבים להתוות בין "מס" לבין "מחיר".