98. סוף דבר: הייתי מציע לחבריי לדחות את שתי העתירות שלפנינו, בכפוף לאמור בפסקה 94 לעיל. אולם, לאור התמשכות ההליך ותרומתו לקידום הנושא בקרב המשיבים, הייתי מחייבם בהוצאות העותרים בשתי העתירות בסך כולל של 20,000 ₪.
ש ו פ ט
השופט ד' מינץ:
מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית. חש אני כי כל המוסיף על הדברים שכתב גורע. עם זאת, במבט הצופה את פני העבר ואת פני העתיד גם יחד, ראיתי לנכון להוסיף דברים מספר תוך הארת הסוגיה בראי המשפט העברי.
1. סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובע שחינוך ילדים על ידי הוריהם הוא גם חובה וגם זכות. ובלשון הסעיף: "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו...". כמו כן, סעיף 3 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, קובע כי "כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות
--- סוף עמוד 72 ---
כל דין". זכות זו מעוגנת בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, לפיו המדינה אחראית למתן חינוך חובה חינם.
2. אין להפריז בחשיבותו של החינוך. וכפי שנאמר במסגרת בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נ(3) 2, 24 (1996):
"מדובר באחת הפונקציות החשובות ביותר של הממשלה והמדינה. החינוך הוא חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי חופשי, חי ומתפקד. הוא מהווה יסוד הכרחי למימושו העצמי של כל אדם. הוא חיוני להצלחתו ולשגשוגו של כל פרט ופרט. הוא חיוני לקיומה של חברה, שבה חיים ופועלים אנשים המשפרים את רווחתם ותורמים, בתוך כך, לרווחתה של הקהילה כולה."
3. מסתבר כי "אין חדש תחת השמש" וסוגיית קיומה, גודלה ודרכי מימונה של המערכת החינוכית הציבורית הטרידה את עמנו מאז ומתמיד. כבר בתורה נקבע כציווי ב"קריאת שמע" – התפילה שהותקנה כתפילת קבע פעמיים בכל יום – "ושננתם לבניך ודיברת בם" (דברים ו 7), "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים י"א 19). מאוחר יותר, בגמרא מובאת ברייתא בה נקבע כי אחת מחובות היסוד של האב, היא לחנך את ילדיו. כפי שנאמר: "האב חייב בבנו, למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות" (בבלי, קידושין כט, ע"א). היינו, החיוב משתרע לא רק על לימוד תורה, אלא גם על חיוב האב ללמד את בנו אומנות – מקצוע.
4. לימוד אומנות על ידי האב לבנו, נתפס בגמרא כמתן אפשרות לבן לחיות ולהתפרנס כראוי ובכבוד, לבל ייפול כמעמסה על הציבור ולבל יחפש מקורות מימון שלא בדרך הישרה. וכך נכתב בהמשך הסוגיה דלעיל (בבלי, קידושין ל, ע"ב):