במאמרו של דב גלעד כהן, "'ונזהרתם מאוד': דיות והיקף אזהרת חשוד כבסיס לפסילת הודעות, ביטול או המרת אישומים" (אושר לפרסום בכתב העת 'משפט מפתח' גיליון 6 עתיד להתפרסם במהלך שנת 2020,
--- סוף עמוד 103 ---
זמין לקריאה ב-https://papers.ssrn.com/abstract=3308696) התייחס המחבר למשמעותה של "חקירה באזהרה", וציין את הדברים הבאים:
"החקירה באזהרה היא אירוע מכונן. עבור החשוד, זו תחילתו של ההליך הפלילי. לרשות החוקרת, זו הנקודה בה התזה שלה עומדת למבחן מול גרסתו (או שתיקתו) של החשוד ומעורבים נוספים. מטבע הדברים, וביתר שאת - בעת חקירה, קיימים פערי כוחות וידע משמעותיים בין הגוף החוקר לבין הנחקר. פערים אלה נובעים מלחץ נפשי רב, חוסר ידיעה לגבי טיב הראיות שנאספו בנוגע לחשוד - אם בכלל, חשש ממעצר, חרדה מפני משמעות ההליך בהווה ובעתיד לבוא, אי-ידיעת הדין, היעדר הבנה בנוגע לזכויות יסוד ונטייה לרצות בעלי שררה ומרות".
155. אף כאשר עסקינן בסיטואציה של נחקר שאינו עצור, ראתה פסיקת בית המשפט העליון את סעיף 28 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996, כמקור הנורמטיבי העיקרי המעגן את חובת מתן האזהרה בטרם גביית הודעת חשוד.
סעיף 28(א) לחוק קובע כי: "לא יחליט הקצין הממונה על מעצרו של אדם, על המשך מעצרו או על שחרורו בערובה, ולא יקבע את סוג הערובה, גובהה ותנאיה, בלי שיתן תחילה לאותו אדם הזדמנות להשמיע את דברו, לאחר שהזהירו כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו".
וראה באותו הקשר ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.8.2012).
156. הועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין סדר הדין הפלילי וראיות (להלן - ועדת נאור) אשר הגישה את המלצותיה לשר המשפטים בחודש אפריל 2012, התייחסה, בין היתר, לשאלת דיות האזהרה ותוכנה, והמליצה להסדיר בחוק שני רכיבים מצטברים: החובה ליידע כל חשוד בדבר זכויותיו, דהיינו - זכות ההיוועצות וזכות השתיקה, יחד עם חובת הבהרת "עיקרי העובדות בדבר החשד המיוחס לו".
157. במידה ויתברר כי במהלך גביית הודעת הנאשם נפלו פגמים מסוימים, הכיר הדין בשני מסלולים אפשריים לבחינת קבילות ההודעה.
המסלול הראשון הוא המסלול הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות) לפיו תהא הודאה קבילה רק אם יוכחו הנסיבות בהן ניתנה ההודאה ובית המשפט ישתכנע כי ההודאה הייתה חופשית ומרצון. על פי סעיף זה, יכול בית המשפט להורות על פסילת הודאה אם הוכח כי נגרמה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה.