ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
1. אני מסכימה עם חברי השופט י' אלרון כי דין הערעור להידחות.
2. כשלעצמי, אני מייחסת חשיבות רבה לכך שעל-פי האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הוכח שחל שינוי במעמדו של חורי כ"פניה" של החברה המערערת. כך, בית המשפט המחוזי קבע כי הדיווח לרשם החברות על השינוי במעמדו של חורי אינו צריך להכריע את הכף, בהתחשב בעובדות רלוונטיות נוספות, כדוגמת היעדרו של פרוטוקול ישיבה המעיד על ביטול זכות החתימה של חורי (פסקה 79 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). אם כן, לא זו בלבד שהמשיבה לא ידעה על פרישתו הנטענת של חורי (פסקאות 99-97 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), אלא שממצאי עובדה נוספים שקבע בית המשפט המחוזי אינם מאפשרים להסתמך על הדיווח לרשם החברות כמשקף את מצב הדברים בחברה המערערת במלואו. אלה הן קביעות עובדתיות מובהקות שככלל אין מקום להתערב בהן בשלב הערעור, וכפי שציין חברי, טענותיה של המערערת אינן מצדיקות חריגה מכלל זה. בנסיבות אלה, אף אני סבורה כי מתייתר הדיון בשאלות העקרוניות שביקשה המערערת להעלות.
3. למעשה, המסכת העובדתית שנפרסה בפנינו מתארת סוג של "תאונה משפטית", המעמתת בין חברה לבין אחד הנושים שלה. השאלה המתעוררת כאן, כמו במקרים דומים רבים אחרים, היא מי צריך לשאת בעלות הסיכון שיצר מי שפעל בשם החברה – המערערת, שנתנה לו לנהל את ענייניה כ"מוציא וכמביא" שלה, או צד שלישי שניהל עמם עסקים. דומני שהתשובה צריכה להיות ברורה. הסיכון צריך ליפול על שכמה של המערערת, שהייתה במקרה זה מונעת הנזק הזולה ביותר, במובן זה שיכלה לשלוט במעמדו ובסמכויותיו של מי שבסופו של דבר פגע בשני הצדדים אך "יצא מן התמונה".
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט י' אלרון.
ניתן היום, כ"ג באלול התשע"ט (23.9.2019).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_