42. כבר בדברי ימיה המוקדמים של הפסיקה הישראלית הוכרה עצם אי יכולתו של צד לחוזה לקבוע את הדמים המגיעים לו על פי החוזה בגלל חוסר ידיעה הנובע מפעולות שנעשו על ידי הצד האחר שלא באמצעותו, ככזו העשויה להצדיק קבלת סעד למתן חשבונות [ראו ע"א 81-64 "רינה" י' זמל את י' אורן ואח' נ' אוירבך פ"ד יח (3) 567 (1964)]. שנים רבות לאחר מכן נפסק: "מאחר וקיומו של ההסכם, המקנה לתובעת אחוזים מהחיסכון, אינו שנוי במחלוקת, להבדיל מהיקפו, הרי הזכאות לקבלת חשבונות, מהבחינה העקרונית, אינה יכולה להיות אף היא שנויה במחלוקת, לאור קיומה של תלות אצל התובעת במסמכים הנמצאים בשליטת הנתבעים. ללא המסמכים, אין התובעת יכולה לדעת אם עצותיה יושמו הלכה למעשה, אינה יכולה לוודא קיומו של חיסכון במס, כמו גם כימותו, וכפועל יוצא לשום את השכר המגיע לה" [ת"א 1434-07 דוקטור חיים רופאי עסקים בע"מ נ' אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ (2012), וראו גם ת"א 2534-07 אורט ישראל נ' WORLD ORT (2009) ופסק דינו של כב' השופט א' רונן בת"א 52434-11-16 זפרני נ' דירות יוקרה בע"מ (2018)]
43. במישור העיוני נטועים שרשיה של תפיסה זו במשפט המקובל האנגלי אשר הכיר בכך שלצד יחסי הכוחות, זכות וחובה, ניצב זוג המושגים - כוח וכפיפות. כוח הוא שליטה רצונית שיש לאדם במצבו המשפטי של אדם אחר. כפיפות היא המושג התואם של כוח, והיא מתארת את מצבו של האדם החשוף לשיקול דעת חד צדדי, ומשכך מתקיים לגביו יסוד הפגיעות [[vulanerbility, דהיינו חוסר אונים למנוע הפעלה פוגענית של הכוח. בקטגוריה מיוחדת זו של מערכות יחסים שבהן אדם מקנה לזולתו כוח על ענייניו מבלי שיש למקנה אפשרות ממשית לשמור על ענייניו בעצמו, מתעורר חשש כבד להתנהגות אופורטוניסטית של הצד בעל הכוח. מבחינה עיונית נובע החשש משילובם של שני היבטים, הניעה להעדפת העצמי של בעל הכוח, והעדיפות במידע שיש לבעל הכוח. אחד המוסדות המשפטיים העיקריים שפיתח המשפט המקובל על מנת להתמודד עם חשש זה הינו חובת האמון [duty of loyality] ההופכת צד אחד לאמונאי [fiduciary] של הצד השני, והמטיל עליו משטר של גילוי מלא - accountability. מוסד האמונאות, להבדיל ממוסד הנאמנות, טרם נתאזרח בחקיקה הישראלית, אך כבר קנה לו תושבות של קבע בפסיקת בית משפט העליון [ראו ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטוונגר בע"מ (1984), ע' ליכט, "חובת אמון, אימתי?", בתוך "חובות אמון בדין הישראלי" 35, רות פלאטו-שנער, יהושע (שוקי) שגב עורכים, 2015].