פיצויי פיטורים, רכיב פיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים והודעה מוקדמת:
45. בית הדין האזורי קבע כי קשר העבודה הגיע לסיומו בהתפטרות העובדת, במכתב ששלחה למעסיק ביום 26.1.2014 שכותרתו "הודעה על פיטורים". אשר לזכאותה של העובדת לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, קבע בית הדין האזורי כי העובדת אינה זכאית לפיצויי פיטורים, כיוון שלא הוכח כי התפטרה בשל אי תשלום זכויות, פגיעה בחוקי העבודה או הפרת התחייבויות המעסיק, וכמו כן היא לא נתנה למעסיק התראה והזדמנות נאותה לתקן את אלה עובר להתפטרותה. בית הדין האזורי קבע כי שוכנע ש"הטעם להתפטרות התובעת היה בכלל רצונה לפתוח משרד אדריכלות עצמאי" כפי שעשתה בפועל. בהתייחס לטענותיה של העובדת קבע בית הדין האזורי, בין היתר, כי העובדת הפסיקה להגיע לעבודה בתחילת חודש ינואר 2014, עת אישור המחלה הוצא רק ביום 20.1.2014 ומתייחס לתקופה שמיום 12.1.2014 עד יום 26.1.2014 שבו הודיעה על התפטרותה; מלבד זאת שספק אם העובדת הייתה חולה במהלך חודש ינואר 2014, היא התעלמה מפניות רבות של המעסיק אליה לחזור לעבוד וכן להיפגש ולהידבר על מנת לפתור את הבעיות; לא חל החריג הפוטר את העובד מליתן למעסיק התראה על התפטרות והזדמנות לפעול לתיקון הטעון שיפור, שכן המעסיק היה מוכן לבחון את טענות העובדת, והייתה זו העובדת שלא נאותה ליתן לו הזדמנות לעשות כן; הדברים נכונים במיוחד נוכח העובדה שפנייה קודמת של העובדת למעסיק בעניין הפקדות לביטוח מנהלים נענתה והמעסיק הפקיד את כל הכספים שהיה חייב, ואכן לא הועלתה בכתב התביעה כל טענה בקשר להפקדות לביטוח מנהלים; הטענות הנוגעות לדמי הבראה, חופשה וחגים לא הועלו במהלך תקופת העבודה, וגם לא נטען שבשל עילות אלה העובדת התפטרה. מעבר לכך, המעסיק ביקש לשלם בעד חופשה והבראה בשכר חודש ינואר 2014 ורק ביקש לדחות את התשלום באופן חד פעמי בשל בעיה בתזרים מזומנים, והכספים שולמו לעובדת ביום 9.2.2014; אשר לטענה כי תלושי השכר לא שיקפו את שכרה של העובדת, הרי שהדבר נבע מאופן הדיווח על שעות עבודתה ועיתויו, כמו גם מכך ששולמו לעובדת מקדמות. מכל מקום, לא נטען כי פנייה לתיקון תלושי השכר לא נענתה, ואף נשלחו לעובדת תלושי שכר מתוקנים לשנת 2013 עת התברר שעקב טעות הדבר לא נעשה בעבר; גם את הטענה בנוגע לאי תשלום שכר יש לדחות, שכן שכר חודש דצמבר 2013 שולם ביום 30.12.2013, והמעסיק ביקש לדחות רק את התשלום בעד חופשה והבראה; העובדת לא פירטה מה היו הסיכומים בנוגע לדמי תיווך שלא קוימו, ותביעתה לדמי תיווך בסך של 350,000 ₪ נדחתה.
לאור כל האמור, תביעתה של העובדת לפיצויי פיטורים נדחתה.
46. אשר לתביעה לשחרור הכספים הצבורים בביטוח מנהלים וגמל תוך חיוב המעסיק במסירת מכתבי שחרור וטופס 161 בהתאם לדרישה שפורטה בסיכומים, קבע בית הדין האזורי כי המעסיק לא זו בלבד שלא טען בעניין זה, אלא אף הודיע בסיכומיו שאינו מתנגד להעברת הטפסים האמורים, ככל שאלה לא הועברו. על כן, הורה בית הדין האזורי על שחרור מלוא הכספים שנצברו בעד העובדת בקופת התגמולים והפיצויים בחברה המבטחת.
47. אשר לטענות ההדדיות בעניין הודעה מוקדמת קבע בית הדין האזורי כי נוכח הקביעה שהעובדת לא התפטרה בשל אי תשלום זכויות, ולא התקיימו נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנה שתעבוד בתקופת הודעה המוקדמת, עליה לפצות את המעסיק בשל אי מתן הודעה מוקדמת. על כן, המעסיק רשאי לקזז מכספים המגיעים לעובדת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 10,987 ₪.
48. המעסיק טען כי העובדת לא פנתה בבקשה לטופס 161 או מכתב שחרור, וגם בכתב התביעה לא נכלל סעד כזה; על כן, שגה בית הדין האזורי בחייבו את המעסיק למסור לעובדת מכתבי שחרור שכן משמעות הדבר היא מתן סעד שלא נתבע בכתב התביעה; בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי, נטען במפורש בסיכומים שלא נתבע בכתב התביעה סעד של קבלת טופס 161 או מכתב שחרור; המעסיק הסכים להעביר טופס 161 ומכתב שחרור, אך זאת בהתייחס לכספי התגמולים בלבד, ולא הסכים לשחרר את כספי פיצויי הפיטורים; אכן, העובדת ביקשה להפחית את סכום רכיב פיצויי הפיטורים שנצבר בחברת הביטוח מסכום פיצויי הפיטורים שתבעה, אולם לא נתבע על ידה הסעד של שחרור הסכום שהצטבר ברכיב פיצויי הפיטורים בפוליסת הביטוח.
49. העובדת טענה כי הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה, וכי קיים קשר סיבתי הדוק בין "התנהלותו הקלוקלת" של המעסיק לבין התפטרותה; משהתגלתה בעבר טעות חמורה בהתנהלותו של המעסיק (אי העברת ההפקדות הפנסיוניות ליעדן) מצופה כי לאחר מכן יקפיד על תשלום הזכויות; משהיה על העובדת לערב עורכת דין כדי לקבל את זכויותיה מתקיים החריג לאי מתן התראה למעסיק; כמו כן, זכאית העובדת לתשלום הודעה מוקדמת, ולא היה מקום לקזזה, שכן המעסיק ויתר על כך עת שילם לה בחודש פברואר 2014 את התשלום בעד חופשה והבראה.
50. במענה לטענות העובדת טען המעסיק כי אין מקום לתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי בעניין זכאות העובדת לפיצויי פיטורים וחיובה בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת; טענות העובדת בדבר אי תשלום שכר וזכויות שונות הן טענות שווא; הטענה כי המעסיק אינו זכאי לקזז פיצוי בעד אי מתן הודעה מוקדמת בשל ויתור היא טענה חדשה שלא הועלתה בבית הדין האזורי, ומכל מקום אין רלוונטיות לפסיקה בעניין דרור לביא – ארקיע [ע"ע (ארצי) 155/06 לביא – ארקיע (25.6.2009)] שכן שם השאלה שנדונה הייתה האם ניתנה הסכמה לקיצור תקופת הודעה מוקדמת מוארכת על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, ולא נדונה שאלת פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת על פי החוק.
51. לאחר בחינת טענות הצדדים אנו קובעים כי דין הערעור ודין הערעור שכנגד בסוגיות אלה להידחות.
52. אשר לערעור העובדת על זכאותה לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת: לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו המפורטות והמנומקות של בית הדין האזורי. הקביעה כי המניע האמיתי להתפטרות היה רצונה של העובדת לפתוח עסק משלה היא קביעה עובדתית המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין מעדותה של העובדת. אשר לטענותיה של העובדת בדבר הפרת זכויותיה, הרי שהן מבוססות על טענות שנדחו (כגון זכאות לדמי תיווך בעד 350,000 ₪), ורובן המכריע נדחה על ידי בית הדין האזורי ועל ידינו בפסק דין זה. מחומר הראיות עולה כי לא זו בלבד שהמעסיק היה מוכן לדון עם העובדת על טענותיה, אלא שהמעסיק התחנן בפני העובדת כי תתייצב לעבודה והבהיר כי הוא מוכן לשמוע את טענותיה ולפתור אותן בהידברות ובדרכי שלום, והעובדת התעלמה מפניותיו, ולבסוף הודיעה על התפטרותה. מכאן, שצדק בית הדין האזורי בקביעתו כי לא חל במקרה הנדון החריג לכלל שלפיו על העובד להתריע בפני המעסיק על כוונתו להתפטר וליתן לו הזדמנות לתקן את הטעון תיקון. בנסיבות המקרה, אין לזקוף לחובתו של המעסיק את העובדה כי בהגינותו שילם לעובדת ביום 9.2.2014 פדיון חופשה והבראה, שכן מבחינתו מדובר היה בתשלומים שהיה חייב לשלם לעובדת עוד בחודש ינואר 2014.
53. אשר לערעור המעסיק על שחרור רכיב פיצויי הפיטורים: אכן, העובדת לא תבעה בכתב התביעה סעד של שחרור הכספים שהופקדו בחברת הביטוח וקבלת טופס 161, והדבר צוין בסיכומים מטעם המעסיק. עם זאת, המעסיק לא סייג את הסכמתו בסיכומים למסור טופס 161 ומכתב שחרור לרכיב התגמולים בלבד. מעבר לכך, הכספים שהופקדו בחברת הביטוח הופקדו בהתאם להסכם פשרה בין המעסיק לבין העובדת מיום 18.4.2013, לאחר שהתברר כי כספים שנוכו משכרה של העובדת לא הועברו ליעדם. כותרת ההסכם היא "סיום פרשת גמל פיצויים לגב' סופר", במסגרתו התחייב המעסיק להעביר לחברת הביטוח סך של 53,519 ₪ בעשרה תשלומים שווים וכן להפקיד באופן שוטף לתגמולים ולפיצויים החל מאותו מועד. יצוין, כי הסכום שנדרש על ידי העובדת במכתב הדרישה היה גבוה משמעותית – השלמת תגמולים בסך של 77,779 ₪ והשלמת פיצויי פיטורים בסך של 167,872 ₪. להבנתנו, ההסדר בין המעסיק לבין העובדת הסדיר את הנושא לעבר ולעתיד, כך שהכספים שהופקדו בביטוח מנהלים שייכים לעובדת בכל מקרה של סיום קשר העבודה
54. כללו של דבר: ערעור המעסיק בעניין שחרור מרכיב פיצויי הפיטורים לזכות העובדת נדחה. ערעור העובדת בעניין דחיית תביעתה לפיצויי פיטורים וחיובה בתשלום פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת נדחה.