אותם הדברים נכונים גם ביחס לטענה שנולדה לראשונה במהלך פרשת הראיות לפיה סניור תוגמל על הובלת דמים מהמרפאה, ואף זו טענת סרק כבושה ונעדרת בסיס עובדתי או סבירות.
938. אציין כי בפרק זה השתלבו להן יחדיו גרסאות כבושות, בלתי סבירות, סותרות, ביחד עם הודיה של הנאשמים במעורבות אקטיבית בהכנת רישומים כוזבים בכוונה להטעות, ביחד עם תיאורים סתמיים, נעדרי כל תמיכה ראייתית. כל אלה במשולב, כמו גם הרושם העגום שעוררו עדויות
--- סוף עמוד 271 ---
סיבוני, סניור ולמברגר ביחס לפרק זה, מובילים למסקנה חד משמעית, שאין לגביה ספק ולו קל שבקלים.
בהקשר זה אציין כי למברגר שהוא אדם חרדי נחשב ומקושר בקהילה החרדית, המכהן כחבר בועד המפקח של הקופה בשל מעמדו וקשריו עם הציבור החרדי, היה פעיל במשך שנים לפני הקמת מרפאת פנים מאירות בצירוף מבוטחים לסניף למען ירושלים, היה בעל ניסיון עשיר בתחום הגיוסים, ואף עבד מול סיבוני, הגיש דרישות תשלום עם רשימות מצטרפים ותוגמל (ע' 5927, נ/142, נ/143). למברגר גם תיאר את רצונה של הקופה להרחיב את דריסת הרגל שלה בשכונות החזקות ואת הפניה אליו להקים מרפאה בשכונת רוממה בשל היכרותו את הקהילה החרדית באותן שכונות (ע' 3951).
939. בנסיבות האלה הטענה שנדרש למרפאה גורם משווק חיצוני, כשכידוע השיווק אינו אלא קניית מבוטחים באמצעות ראשי קהילה, היא טענה תמוהה, ותמוהה ממנה הטענה שנדרשו דווקא שירותיו של סניור בגשר לחיים שבראשה ניצב למברגר, כאמור. משכך, משנטענו טענות שאינן מתיישבות עם השכל הישר, נדרשת בהקשרן תשתית ראייתית מפורטת, ברורה וממשית כדי שניתן יהיה לשקול אם יש בהן ממש, וזאת לא נעשה כלל ועיקר.
940. לא זו בלבד שיצירת קשרים עם ראשי קהילות כלל לא הייתה דרושה במקרה של למברגר וגשר לחיים, אלא שגם סניור לא היה מסוגל לומר דבר וחצי דבר קונקרטי על פעילותו במשך כשנתיים. כל שהוצהר באופן סיסמתי וסתמי הוא שסניור יצר קשר עם אדמו"רים וראשי קהילות, הא ותו לא (ע' 6178-6180). אוסיף ואעיר כי בעוד שסיבוני הציג את למברגר כמי שקישר בין סניור לבין ראשי קהילות, למברגר ציין שכלל לא היה בקשר עם סניור, והתקשורת שלו בהקשרה של פעילות השיווק הייתה מול סיבוני בלבד (ע' 3964-3966). משכך, גם הטענה האחרונה היא שקרית.
941. גם טענת הנאשמים שנחומי העביר לסיבוני רשימות של אנשים שמתגוררים בסמוך (ע' 5931), טענה שלא הוצגה לנחומי בזמן עדותו בפרשת התביעה, אינה מעוררת אמון. לפי הטענה, אליבא דסיבוני, הרשימה כללה שמות של חברי הקופה ושל אלה שאינם חברי הקופה. סניור לעומתו טען שמדובר רק בחברי הקופה (ע' 6569). מובן שלקופה אין שום אינטרס למסור את שמות חבריה לצורך העברת מסניף אחד של הקופה למשנהו, ואילו ביחס לאנשים שאינם חברי הקופה, לא ברור כלל כיצד מצויה רשימה כזו ברשות הקופה. מעבר לכך, אם אכן התקבלו באופן שיטתי באור יצחק, חברה שהיא מסודרת, רשימות כאלה, היה מצופה שהן תוצגנה וזאת כמובן לא נעשה.