113. תקנה 5 מעגנת את חובתו של בית המשפט לערוך איזון אינטרסים בכל החלטה דיונית שהוא נותן. כאשר במסגרת השיקולים נדרש בית המשפט לאזן לא רק את אינטרס בעלי הדין אלא גם את אינטרס הציבור ולמנוע שימוש לרעה בהליך השיפוטי:
איזון אינטרסים
5. בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה, "אינטרס ציבורי" – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.
114. אמנם לעת הזאת התקנות החדשות טרם נכנסו לתוקף אך רוחן כבר החלה לנשוב במסדרונות בית המשפט ולהתוות את דרך ההתנהלות הראויה והמצופה מבעלי הדין (ת"א (מחוזי י-ם) 38158-02-16 גובראן נ' אבו חמיד, [פורסם בנבו] פסקה 17 (29.1.2019)). (ת"צ (מחוזי מר') 49673-11-15 גולדנר נ' אפלויג, [פורסם בנבו] פסקה 19 (6.12.2018)).
115. יחד עם זאת, גם בתקנות הקיימות קיים מרפא לכך וזאת בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן- "התקנות"):
"ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם".
116. פסיקת ההוצאות אפשרית הן לטובת בעל הדין שכנגד והן לטובת אוצר המדינה. האמצעי האמור נותן בידי בית המשפט אפשרות להביע את מורת רוחו כאשר בעל דין מנהל הליך אשר תולדתו בחוסר תום לב. המשמעות מבחינת האינטרס הציבורי היא ברורה, אובדן זמן שיפוטי שלא לצורך תוך פגיעה במשאב הזמן המוגבל העומד לרשות בית המשפט הפוגע בכלל בעלי הדין. וכדבריו של השופט ש' לוין ברע"א 4037/91 סולטן נ' פימה (לא פורסם) [פורסם בנבו]:
"אמנם תפקידו של בית המשפט הוא לדון בבקשות המוגשות אליו, אך אין הוא חייב להישאר שווה נפש ל'תפיסת' זמן שיפוטי יקר על ידי העלאת טענות שכבר מלכתחילה היה צורך להיות ברור לטועניהן שאין בהן כל ממש"
117. צוואות, ושלל מסמכים עושים פעם אחר פעם את דרכם לבית המשפט, ומתעוררות שאלות נוקבות באשר לכשרותם, מהותם והאם הם משקפים נאמנה את רצון המנוחים. המנוחים קולם כבר נדם והוא אינו יכול להישמע. וכאן נדרש בית המשפט להתחקות אחר רצון המנוחים, ולנסות לבצע עבודתו בהתאם לחומר ולראיות שהוצגו לפניו, וכך נאלץ השופט לעשות הן "מעשה מחט" והן "מעשה אורג". ואמרו חז"ל "כי חנוך תופר מנעולים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים לקונו". מלאכה לא קלה היא ורבת אחריות. ועתה גם "מלאכת התפירה" שלפניי הגיעה לסיומה.