"לא ניתן לומר על עובד שמבקש להראות לבית המשפט כיצד זה מבוצע מעשה במקום עבודתו, בניגוד להחלטת דירקטוריון, כי הוא פועל תוך הפרת אמונים. לא ניתן לומר על עובד שמבקש להגן על עצמו מפני טענות אשר הוא מכחיש בתוקף רב, ואשר קושרות בינו לבין אותה חברה אשר בוצעה לגביה פעולה בניגוד להחלטת הדירקטוריון, כי הוא פועל בניגוד עניינים לנמל שהוא עובד בו" (עמ' 241 להכרעת הדין).
באשר לסיווגם של המסמכים כחסויים, קבע בית המשפט כי תוכנו של דו"ח הבדיקה לא היה חסוי, וממילא הוא כבר פורסם בתקשורת לכולי עלמא, וכי הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון לא הוגדרו כחסויים. בית המשפט הדגיש, כי לא הובאה כל ראיה או כל נוהל פנימי התומכים בכך שמדובר במסמכים חסויים, וכי "העובדה שמבקר שמחבר דו"ח ביקורת בוחר לכתוב כותרת כזו או אחרת על המסמך, לא הופכת אותו למסמך סודי" (עמ' 246 להכרעת הדין).
107. בנימוקי הערעור מטעמה הדגישה המערערת כי היא אינה חולקת על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, וכי טענתה מתמקדת במישור הנורמטיבי בלבד: לשיטתה, הוצאת המסמכים מרשות הנמל ושיתוף הפעולה של המשיב 1 עם חברת דנה בהליכים המשפטיים שניהלה נגד הנמל מהווים, כשלעצמם, פעולה בניגוד עניינים העולה כדי הפרת אמונים.
--- סוף עמוד 52 ---
בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות בכך שמצא לנכון "להכריע" בתובענה שבין חברת דנה לנמל, וכי "'הכרעה' זו אינה יכולה להפוך את האסור למותר ולשמש כצידוק להוצאת המסמכים" (סעיף 154 לנימוקי הערעור).
108. עוד נטען, כי הגם שדו"ח הבדיקה והפרוטוקולים אינם מסמכים "חסויים" או "סודיים", הם בגדר מסמכים פנימיים השייכים לחברת הנמל, והיא בלבד זכאית להחליט למי להפיצם. ככאלו, הדרך הנכונה להבאתם בפני בית המשפט במסגרת ההליך שניהלה חברת דנה, היא הגשת בקשה לגילוי מסמכים.
הודגש, כי אף אם היה מתברר בדיעבד שחברת דנה צדקה בטענותיה כלפי הנמל, לא היה המשיב 1 רשאי לקחת לעצמו חירות להשיג מסמכים אלה, אשר לו עצמו לא היתה גישה אליהם, ולהעבירם לחברת דנה.
109. לטענת המערערת, ההנחה שלמשיב 1 לא היתה גישה למסמכים האמורים וההנחה שהיה איסור להוציאם מהנמל, נלמדת מעדותה של לוגסי, שהעידה בין היתר כי פנתה לרמ"ד נכסים בנמל, ישראל יוסף, וביקשה לצלם את דו"ח הבדיקה, אך זה סירב לבקשה. עוד הפנתה המערערת בהקשר זה לתוכנה של שיחה בין לוגסי למשיב 1, מיום 29.10.2013, בה אמרה לו: