הנחיה זו מורה, כי שאלת הגדרתו של חומר כ"חומר חקירה" תיבחן בהתאם ל"מבחן הרלוונטיות" שנקבע בהלכה הפסוקה, שעל פיו יש לבחון "אם החומר רלוונטי לאישומים נגד הנאשם" (סעיף 8 להנחיה). בהקשר זה מפנה ההנחיה לפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב פ"ד מה(3) 630 (1991), אשר קבע כי:
"כל ראיה, העשויה להיות רלוואנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגירסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית ניטראלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת, חייבת להיכלל ב'חומר החקירה' העומד לעיון הסניגוריה" (שם, בעמ' 633-634).
עוד צוין בהנחיה, כי "אין לפרש את המונח חומר חקירה פירוש דווקני ומצמצם הנוגע רק לאישומים נגד הנאשם, אלא יש לכלול בו 'גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע' (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 130 (1985))" (סעיף 9 להנחיה) וכי "במסגרת ההחלטה אם חומר רלוונטי מסויים הינו חומר חקירה, אל לה לתביעה להפעיל שיקול דעת אם החומר עשוי לסייע להגנה אם לאו. ההנחה היא שמידע רלוונטי עשוי לשמש את הנאשם, וזכותו של הנאשם שכל חומר החקירה יועמד לעיון הסניגוריה, והיא שתשקול את חשיבות החומר להגנת הנאשם" (סעיף 10 להנחיה).
ההנחיה מוסיפה ומתייחסת לתוצאותיה של אי-מסירת חומר החקירה לעיונו של נאשם, וקובעת כי במקרה בו גרמה הפגיעה בזכות העיון לעיוות דין ולפגיעה בזכותו למשפט הוגן, תביא הפגיעה לזיכוי הנאשם (ראו בעניין זה גם עניין לביא, בעמ' 512; ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל פ"ד מו(5) 8, 22 (1992)).
--- סוף עמוד 20 ---
41. בעיקרי הטיעון מטעמה לא חלקה המשיבה על כך שהחומר הנוסף שביקשה להעביר לעיון המערער, ושחלקו המועט הוגש גם לעיוננו, מהווה "חומר חקירה" רלוונטי, וכי היה עליה למסרו למערער קודם לכן. יחד עם זאת, ציינה המשיבה, כמצוטט לעיל, כי "החומר שנוגע למערער מועט מאוד, וחלקו רק משיק לענייננו והובא לידיעתו לשם הזהירות. בוודאי שאין מדובר בחומר שמשנה מהתשתית הראייתית המפלילה" (סעיף 40 לעיקרי הטיעון).
במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הגיש בא-כוח המשיבה, בהסכמת בא-כוח המערער, תיקיה אחת בלבד מתוך חומר החקירה הנוסף, הכוללת 12 מסמכים, כאשר לטענת בא-כוח המשיבה חומר זה בלבד הוא החומר "שלהבנתנו נוגע בצורה ברורה למערער", כלשונו (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.2019).