בא-כוח המשיבה הודה, כי אי-מסירת חומרי החקירה מהווה "תקלה", אך יחד עם זאת טען כי "המסמכים בפריפריה ואין בהם כדי להשפיע על הסיכויים והסיכונים לגבי המערער" (שם, בעמ' 15).
42. טענה זו אין בידי לקבל.
בנסיבות בהן המשיבה אינה חולקת על כך שהחומר הנוסף שביקשה להעביר לעיון המערער מהווה "חומר חקירה" כהגדרתו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהיה עליה להעבירו לידי המערער לאחר הגשת כתב האישום נגדו, ואי-העברתו במועד מהווה מחדל חמור מצידה.
אל לה למשיבה להיתלות אפוא בפרשנותה לפיה חומר החקירה האמור אינו משנה את התשתית הראייתית המפלילה נגד הנאשם-המערער, שהרי, כאמור, לא מוקנה לה כל שיקול דעת בשאלת חשיבותו של חומר החקירה או תרומתו האפשרית להגנת הנאשם; על רשויות התביעה להעבירו לידי הסניגוריה כדי שזו תעשה בו שימוש כראות עיניה.
אדגיש כי פרשנות המשיבה לעניין אופיו של חומר החקירה כלל אינה רלוונטית לעניין עצם החובה להעברתו לעיון הנאשם, ומכל מקום, כמקובל בפסיקתנו מקדמת דנא "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את
--- סוף עמוד 21 ---
החומר הנמצא לפניו" (כדברי השופט, כתוארו אז, י' אולשן, בע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד 429, 434).
זאת ועוד. לטעמי, אין בידינו את הכלים הדיוניים המתאימים לברר את טענות המערער בעניין טיבו ומשקלו של חומר החקירה שלא הועבר לסניגוריה. תפקיד זה מוטל על בית המשפט המחוזי, הבקיא בחומר הראיות בתיק וממילא ביכולתו לדון לעומקן בטענות הצדדים לעניין מהותו של חומר החקירה הנוסף.
43. הנה כי כן, אי-מסירת חומרי החקירה לידי המערער בשלב שלאחר הגשת כתב האישום וטרם ההגעה להסדר טיעון עימו, מהווה הפרה ברורה של זכות העיון של המערער.
נשאלת אפוא השאלה מה הן השלכותיה של הפרת החובה שבדין על תוקפה של הודייתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן?
אין בעיני ספק כי הפגיעה בזכות העיון בחומרי החקירה מהווה פגיעה ממשית ומהותית בזכותו של נאשם להליך הוגן, ובפרט באפשרותו להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו.
פגיעה שכזו, של אי-העברת חומרי חקירה, יכול שתעלה בנסיבות מסוימות עד כדי חשש לעיוות דין של ממש, אשר יצדיק מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו (לעניין קווי הדמיון והשוני באשר לחשש לעיוות דין במקרה אחר, של קבלת ראיה נוספת בהליך פלילי בשלב הערעור, ראה את אשר כתבתי במאמרי: יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין" המשפט יב 15, 28-30).