דין טענות אלו של המערער להידחות אף הן. זאת, כפי שנקבע על ידי השופט אלרון. האם אכן יש כנות בדרישה של המערער לחזור בו מהודייתו? לטענתו משהמדינה הפרה את הסכם הטיעון יש לתת לו את הרשות להילחם על חפותו מכיוון שהודייתו, על אף שהבין את משמעותה, ניתנה במסגרת שיקול של "קניית סיכונים". קשה לקבל טענה זו. הנאשם הודה, היה מיוצג והבין במה הוא מודה. לדעתו, בית משפט החמיר איתו יתר על המידה בשל טענות התביעה. אם הדבר הנכון, עליו לבקש מבית המשפט המחוזי לתקן את אשר דרוש תיקון בטענות שמהוות הבסיס לתוצאה העונשית. אך אין סיבה לבטל את ההודאה ולפתוח את המשפט מחדש. העיקר הוא שההודאה אינה פגומה ואם נטענו טענות שלא היה ראוי לטעון אותן לעניין העונש באופן שהשפיע לחומרה על התוצאה – לשם כך נולד ההליך הערעורי. נסיבות אלו מעלות כי המניע האמיתי לבקשת המערער קשור לעונש שהושת עליו ולרצונו להביא
--- סוף עמוד 45 ---
לביטול התוצאה (ראו והשוו ע"פ 5768/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (פורסם בתאריך, 08.06.2015), פס' 10 לחוות דעתי). עוד יוער כי המערער לא הסביר מדוע דווקא בשלב זה העלה את בקשתו. הסיבה לחשיבות העיתוי איננה כי העיתוי שלעצמו שולל את האפשרות לחזרה מהודיה. הרי סעיף 153 מתייחס ל"כל שלב של המשפט". אלא כי בנסיבות מקרה זה זוהי אינדיקציה לסיבה שבגינה המערער מבקש לחזור בו מההודאה (ראו ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (פורסם בתאריך 24.11.2011), פס' 5 לחוות דעתי). נקבע בעבר בפסיקתו של בית משפט זה כי עיתוי הגשת הבקשה הוא שיקול משמעותי במתן מענה לשאלה איזה מניע יש לייחס לה. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר הבקשה מוגשת לאחר מתן גזר הדין, כמו בענייננו: "כאשר מוגשת הבקשה בשלב מאוחר יחסית, ובמיוחד לאחר שניתן גזר הדין, נדמה כי הבקשה 'נגועה' באופן אינהרנטי בחשד כי הוגשה מתוך אכזבה מן העונש, ומתוך רצון לשוב ולטרוף את קלפי ההליך הפלילי..." (שם, בפס' 18 ו-20 לפסק דינו של השופט ח' מלצר, ההדגשה הוספה). בין מועד הטיעונים לעונש לבין מועד מתן גזר הדין חלפו יותר מחודש ימים במהלכם היה ניתן להגיש בקשה זו. יש לתהות אפוא מדוע לא ביקש לחזור מהודייתו בפרק זמן ארוך זה ובחר להמתין עד לאחר גזירת העונש בכדי לטעון זאת לראשונה בשלב הערעור. בחירה זו מחזקת את החשש שמא בקשתו לחזור מההודיה אינה כנה.
גם בטענותיו של המערער ב"מסלול השני" לפי סעיף 153(א) – הנוגע לפגיעה בהליך ההוגן – לא מצאתי טעם לביטול הכרעת הדין. טענות אלו בדבר חילוץ הודאתו שלא כדין ובניגוד לרצונו החופשי, הטעיה של התביעה או טעות מצידו וכן פגיעה באינטרס ההסתמכות והציפייה – כולן נטענו בעלמא וללא ביסוס. טענה זו מוקשית שכן לא ברור כיצד הפגם לו טוען המערער בשלב הטיעונים לעונש יכול להשפיע בדיעבד על חופשיות הרצון שלו להודות בעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן. חריגה לחומרה מעובדות כתב האישום בשלב גזירת הדין מטבעה אין בה ללמד על חופשיות הרצון שלו, או היעדרה, כאשר החליט להודות בעובדות כתב האישום המתוקן. המערער לא הציג טיעון או ראייה לכך שבזמן אמת – עת עמדו בפניו הסדר הטיעון וכתב האישום המתוקן – התקיים דבר מה אשר גרם לו להודות במעשיו בניגוד לרצונו. כזכור, המערער אף אינו מכחיש כי הבין את העובדות בכתב האישום או את המשמעות של הודאה בהן. על כן אין בסיס אף לטענות הטעות וההטעיה. למותר לציין כי לא קיים בדל ראיה להתנהגות חסרת תום לב של רשויות התביעה בשלב החתימה על הסדר הטיעון אשר עלולה הייתה להטעות את המערער. לבסוף, בבקשתו לבטל את