215. בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין.
משמע, גם אם מקבל בית המשפט את טענת המערער בדבר פגיעה בזכות העיון שלו לאור אי העברת חומרי חקירה, ניתן לדחות את הערעור.
הפסיקה לעיל דנה באפשרות זיכויו של נאשם עקב מחדל אי מסירת חומרי חקירה. זאת להבדיל ממתן רשות לחזור בו מהודייתו על מנת לנהל משפט מלא מתחילתו ועד סופו. עם זאת, בענייננו הרשעתו של המערער מבוססת למעשה על הודייתו בכתב האישום המתוקן. על כן, יש לבחון את טענתו של המערער בדבר מתן אפשרות לחזור בו מהודייתו באמצעות אמת המידה הבוחנת התקיימותו של עיוות דין. זוהי דרך ההכרעה שמציע חברי השופט אלרון. לעמדתי, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה לפנינו, אי העברת חומרי החקירה לא עולים לכדי עיוות דין ופגיעה בזכות להליך הוגן.
12. הגענו לצומת מרכזי בהכרעה. ציינתי לעיל כי ישנם שלושה חוטים שמקשרים את הערעור שבפנינו, ונכון יהיה לפרום את הקשר בניהם ולבחון כל חוט בנפרד. טרם אעשה זאת, חשוב להדגיש כי החוטים אינם באותו עובי. רוצה לומר, ככל שיש חשש לקשר סיבתי בין ההודאה ובין חומר החקירה, באופן שקבלת החומר במועד מוקדם להודייה היה מביא לכך שהמערער לא היה מודה, שיקול זה היה גובר על שיקולים נוספים. זאת, גם בהינתן החוט הנוסף – חומרת העבירות. דווקא מצב בו התנהלות התביעה מעוררת את האפשרות שכתב אישום נבע מאי קבלת מידע מלא, חומרת העבירות אף הייתה פועלת לטובת מתן הזדמנות למערער לחזור בו מההודאה. אולם, כשם שקשר סיבתי כגון דא יצדיק מתן אפשרות לנאשם לחזור בו מההודאה, כך היעדר קשר סיבתי בין ההודאה לבין קבלת החומר באיחור, תומך במסקנה שאין לאפשר לנאשם לחזור בו מההודאה. הדבר לא ייחשב כתגלית במשפט הפלילי כי הודאת נאשם חייבת להיות מרצונו הטוב והחופשי (ראו סעיף 12 פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). הודאה הניזונה ממידע חלקי או לא נכון עשויה לפתוח את השער לחזרה ממנה. ולהפך, ככל שההודאה ניתנה על רקע כלל המידע הרלוונטי, חומר
--- סוף עמוד 49 ---
חקירה שהועבר באיחור אך אינו כולל מידע רלוונטי לאישומים אין בו כדי לאפשר את פתיחת השער. זהו הפן העובדתי הדרוש בדיקה בהכרעה האם לאפשר לנאשם, בענייננו המערער, לחזור בו מהודאתו.
13. המדינה, בטיעוניה בעל פה ובכתב, גורסת כי החומר הנוסף שהתגלה והועבר לידי באי כוח המערער באיחור מצוי בפריפריה של הפרשה והוא אינו קשור ישירות לעובדות ולמעשים בהם הודה המערער במסגרת כתב האישום המתוקן. על כן, לא היה בהם כדי להשפיע על החלטתו לחתום על הסכם הטיעון שכן הם אינם משנים מהתשתית הראייתית שהתגבשה כנגדו. בחוות דעתו השופט אלרון דוחה טענה זו ומציין כי פרשנות המדינה לגבי טיב החומר אינה רלוונטית לגבי החובה החלה עליה להעביר את כלל חומרי החקירה לנאשם. מסכים אני כי משקלו של החומר שלא קיבל, יש לבחון מנקודת מבטו של המערער. גם בא כוח המשיבה הכיר בכך שהיה על המדינה להעביר חומרים אלו למערער והגדיר את אי ההעברה כתקלה. עם זאת, שאלת חשיבותם ומרכזיותם של החומרים המדוברים היא חיונית לשם הכרעה האם התקיים עיוות דין ופגיעה בהליך ההוגן בענייננו. הפגיעה העקרונית בזכויות הנאשם כתוצאה מהפגם, על אף חשיבותה הרבה, אין בה בכדי להצדיק לבדה את זיכויו או מתן רשות לחזור בו מהודייתו. על כן עלינו להידרש לשאלת מהותם של חומרי החקירה הקונקרטיים.