הייתי משיב לשאלה זו בשלילה, עם הסתייגות והבהרה. ההסכמה בסעיף 6 ציינה מפורשות כי "... הוא לא קיבל טובת הנאה לכיסו הפרטי וכי הוא שימש כעוזרה של נאשמת 1 ופעל לטובת המפלגה." כתה האישום אך הוסיף שנוצרו בין המערער לבין קירשנבאום (נאשמת 1 בכתב האישום המקורי) קשרי עבודה הדוקים ויחסי אמון. בית משפט קמא הוסיף ש"לכל אדם לרבות עובד ציבור יש אינטרס אישי. בכך אין פסול". עוד ציין כי לא ניתן להתעלם מהאינטרס האישי שהיה לנאשם בביסוס מעמדו
--- סוף עמוד 64 ---
במפלגה במילוי משימותיו כפעיל במפלגה וכיד ימינה של קירשנבאום ולשימור עמדת הכוח ממנה נהנה במפלגה (פס' 39-40 לגזר הדין קמא). אודה כי הסקת מסקנה זו לפיה לאדם יש אינטרס בשמירה על מעמדו בארגון אליו הוא משתייך עולה על פני הדברים. אך מוכן אני להניח לצורך הערעור שמוטב היה לו בית משפט קמא היה נמנע מלציין את הטיעון בדבר מעמדו של המערער בארגון, הגם שהדבר נטוע בהגיון. לכן, במסגרת גזר הדין אמנע מלהעניק משקל למשפט זה.
ברם, אין לומר, וזה עיקר, כי המערער נעדר אינטרס אישי. ההסכמה הייתה לגבי היעדר העברת כסף לכיסו הפרטי. אף מוסכם כי פעל לטובת המפלגה. זהו האינטרס שלו. ומדובר במערער שמשמש בתפקיד בכיר במפלגה ועובד בנושאים הנידונים עם קירשנבאום ששימשה בתפקידים בכירים במפלגה – מזכ"לית, ח"כית וסגנית שר הפנים. כך הרקע וזוהי התמונה המצטיירת. כשם שמוסכם על פי ההודעה על הסדר טיעון שלא ניתן לטעון שהמערער קיבל טובת הנאה לכיסו כך מוסכם על פי אותה ההודעה שהוא "פעל לטובת המפלגה" שהוא חלק ממנה. בית משפט לא סטה מהבנה זו וכאן הגענו לאתגר בגזר הדין – מה המשקל שיש לכך שהעבירות אותן ביצע המערער נועדו לסייע למפלגה, מבלי שהוא קיבל כסף לכיסו. זוהי כאמור המסגרת המוסכמת בין הצדדים. צפוי כי הסניגור ידגיש את היעדר קבלת הכסף באופן אישי על ידי המערער ושהמדינה תשים דגש על הסיוע למפלגה פוליטית בכנסת. המשפט הבודד שהובא לעיל לגבי רצונו של המערער לקדם את מעמדו במפלגה אינו עומד במרכז העניינים ובקושי בשוליים. ערכאת הערעור חייבת לצפות על נימוקי גזרי דין כמכלול ולא כל נימוק שאפשר להסתמך עליו בהכרח מצדיק הקלה בעונש. בראייה הכוללת, גזר הדין משקף את ההיבטים השונים של אינטרס המערער – כסף לכיסו הפרטי לא, סיוע למפלגתו כן.
26. ונחזור לעיקר. קיים נימוק כבד משקל בדבר החומרה הרבה במעשי המערער. אי לקיחת כסף לכיסו מהווה שיקול ולו במובן שאילו היה לוקח כסף רב לכיסו, בוודאי התביעה הייתה טוענת, ובצדק, שהדבר מהווה נסיבה לחומרה. לא בכדי, הסנגור דאז של המערער דרש בהסדר הטיעון כי נתון זה יהיה מוסכם. ברם, הדגש מושם על מעשי המערער. החומרה בעבירת שוחד היא בין היתר בתמורה שלא חייבת להיות תמיד רווח אישי כספי ללוקח השוחד. אבהיר מדוע כך.