30. המערער ממשיך ומלין כי גם בהינתן השוואה לאותן פרשות של נבחרי ציבור בכירים יוצא כי גזר הדין קמא מחמיר עמו יתר על המידה. המערער מצביע על כך שבעניין שמחיוף נגזרו על סגן ראש עיריית ירושלים 18 חודשי מאסר ובעניין צבי בר הטיל בית משפט זה עונש של 3 שנות מאסר. אולם, נראה שבחינת כלל הנסיבות של המקרים תצדיק את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. בעניין שמחיוף הורשע הנאשם בערעור בעבירה אחת של שוחד במסגרתה לקח סכום של 95,000 ש"ח, לצד
--- סוף עמוד 70 ---
הרשעה בעבירה אחת לפי חוק איסור הלבנת הון. ברי כי מדובר במקרה שונה מענייננו הן מבחינת היקף העבירות והן מבחינת סכומי השוחד. בעניין צבי בר הקל בית משפט זה את עונשו של הנאשם מ-5 שנים וחצי מאסר בפועל ל-3 שנות מאסר. בעשותו כן ציין את גילו המבוגר ומצבו הרפואי של בר הצדיקו הקלה בעונשו. עם זאת, וכפי שמוזכר בגזר הדין קמא, הודגש בגזר דינו של בר כי לולא נסיבות מקלות אלו, שאינן קיימות ביחס למערער בענייננו, היה מקום לגזור עונש חמור בהרבה המתקרב ל-7 שנות מאסר (עניין בר, פס' 8 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).
עוד צוין כנסיבה לקולא, הן בעניין בר והן בעניין שמחיוף, חלוף הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות. בענייננו גם נסיבה זו לא מתקיימת. אמנם חלקן של העבירות בוצעו בשנת 2006 אך החלק הארי של סכומי השוחד התבקשו והתקבלו בשנים 2013-2014. עוד יודגש כי בעת החלה החקירה המשטרתית סכומי שוחד משמעותיים התבקשו אך טרם התקבלו אצל המערער. כלומר, לא מדובר במקרה בו העבירות פסקו מעצמן והתגלו בשלב מאוחר יותר. להפך, אין אינדיקציה לכך שהעבירות הגיעו לקראת סיום ועולה כי בקשות השוחד המאוחרות לא התקבלו אף מן הטעם שפרצה החקירה המשטרתית ולא עקב חרטה מצידו של המערער, סירוב מצד נותני השוחד או סיכום להפסקת המעשים הפלילים. מהחומר עולה, עם כל הזהירות המתבקשת, כי עברות השוחד לא נפסקו עקב חרטה של המערער אלא בין היתר בשל גילוי החקירה המשטרתית.
בנוסף, ואולי אף חשוב מכך, יש לקחת בחשבון את מקומו של המערער בביצוע המעשים לעומת מקומם של הנאשמים במקרים האחרים. בכתב האישום המתוקן נכתב כי המערער "היה שותף מרכזי בתכנון ובהוצאה אל הפועל של חלק משמעותי מן המעשים הפליליים שבוצעו על ידי קירשנבאום, וביצע אותם בצוותא-חדא עימה" (סעיף 11 לכתב האישום המתוקן). דהיינו לא רק שהעבירות התאפשרו בזכות המערער אלא הוא היה ממחוללי התכנית העבריינית. לדוגמה, בעניין הפרשה המרכזית בכתב האישום המתוקן, "פרשת איילים", המערער הוא שדרש את השוחד מלכתחילה ומשסורב לקבלו במזומן היה מהמתכננים של "מתווה הדרכים היצירתיות". לאחר ההסכמה על מתווה זה הוא היה מי שפנה פעם אחר פעם לאנשי העמותה בדרישה לקבל את השוחד, הגדיר את המטרה לשמה הוא יינתן ואת הסכום הנדרש. נסיבות אלו אינן מתקיימות בפסקי הדין שצוינו לעיל. סבורני כי בדין ניתן לנסיבות אלו משקל משמעותי על ידי בית משפט קמא בקביעת עונשו של המערער.