--- סוף עמוד 73 ---
החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו". דברים כדורבנות. זכותו של נאשם לכפור באשמה ולנהל הוכחות ואין להחמיר איתו בשל כך. ואולם, גם דווקא בשל כך, הודאת נאשם בעובדות מהווה שיקול לקולא לעניין העונש. השיקול מעשי. מניעת שלב שמיעת הראיות, וויתור על הצורך בהעדת עדים. זמן הליכי בית משפט מהווה משאב ציבורי יקר. הודאה בעובדות, ובמיוחד בתחילת המשפט כפי שהיה כאן, גורם לסיום ההליך הפלילי מהר יותר, מצב ראוי כשלעצמו. השיקול גם עקרוני. הודאה בעובדות מהווה הכרה בחטא ואף סוג של חרטה. כך על פי תיקון 113 וכך גם בתקופה שלפני התיקון מאז ומתמיד בשיטה של המשפט הישראלי.
בגזר הדין קמא אכן הוזכרה נסיבה זו – ההודאה בעובדות – כנסיבה שראוי להתחשב בה בעת גזירת העונש (פס' 63 לגזר הדין קמא). עם זאת, נראה כי הדבר לא בא לידי ביטוי במלוא חשיבותו בניתוח השיקולים השונים לחומרה ולקולא. אף יש לשים לב שפסקי הדין אותם מנתח בית משפט קמא בעת סקירת מדיניות הענישה הנוהגת כולם דנים בנאשמים אשר דינם הוכרע ונגזר לאחר שמיעת ראיות. הדברים נכונים אף לפסקי הדין שנסקרו לעיל בחוות דעתי. עוד יצוין כי הניסיון מלמד שלא פעם ולא פעמיים בתחום של שחיתות שלטונית ועבירות שוחד, נאשמים מנהלים את משפטם עד תום ונדמה כי כך ביתר שאת כאשר נאשם אחד הוא חלק מפרשה גדולה ומסתעפת.
דעתי היא כי לולא ההודאה לא היה מקום להתערב בעונש המאסר שנגזר על המערער. השאלה היא כעת מה מידת ההתערבות. עיקרון ההלימה אינו מצדיק מתן משקל רב מדי ולא מידתי להודאת נאשם. הגם שיש להתחשב בכך.
בעניין פרשת "הולילנד" עמדתי על החומרה הרבה הגלומה בעבירת השוחד מנקודת המשפט העברי:
ההלכה הכירה היטב את חולשת האדם בכל הקשור לקבלת שוחד, ובהתאם לכך החמירה בדין ודרשה הקפדה מלאה על איסור השוחד ועל ההרחקה ממנו. אין מקום לפשרות או אפילו ליצירת מקרי גבול מלאכותיים....
בכוחו של השוחד לעוות את שיקול הדעת גם של הגדול בתורה ובמשפט: "כי השוחד יעור עיני חכמים - אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב, ויסלף דברי צדיקים - אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת" (שם [בבלי, כתובות קה, ע"א]). הייתי מוסיף כי זהו העיוורון
--- סוף עמוד 74 ---
שבעיוורון: מקבל השוחד לא תמיד מודע לכך שראייתו ושיקול דעתו נפגעו. הוא איננו רואה את אשר הוא מחויב לראות...