לנוכח זאת, כמו גם לאור מדיניות הענישה הנוהגת, נקבע כי מתחם העונש ההולם באישום זה נע בין 18 עד 26 חודשי מאסר בפועל.
20. באשר לאישום השני, נקבע כי מעשי המערער "ממחישים, במלוא עוצמתם, את היבטי הפסול והכיעור ואת עוצמת הפגיעה בכל הערכים המוגנים בעבירות בהן הורשע". בית המשפט ביקש ללמוד על חומרת מעשיו של המערער ממספר היבטים:
ראשית – השימוש בכוח השררה לצורך התניית העברת התקציב שהובטח לעמותה בקבלת סכום מזומן בהיקף ניכר. נקבע כי "בהתנהלות זו של הנאשם, יש מאפיינים ברורים של סחטנות וכוחניות, המצדיקים החמרה בענישה". שנית – השימוש בכספי ציבור לצורך הטבה עם מקורביו של המערער. שלישית – נקבע כי המערער "החטיא את הרבים" בכך שבמעשיו אילץ את ראשי עמותת איילים לעבור על החוק, תוך ניצול ציני של רצונם להגשים מטרות ציבוריות חוקיות וראויות. רביעית – גובה סכומי השוחד, הן אלו שהתבקשו והן אלו שהתקבלו, הצטבר לסכום משמעותי. בהקשר זה ניתן משקל מצומצם לכך שבסופו של דבר המערער לא קיבל את הכספים, שכן אי-קבלתם לא נבע מסיבה התלויה בו אלא רק בשל פרוץ החקירה. חמישית – הישנות המעשים והעובדה כי המערער דרש שוחד בשש הזדמנויות שונות; משך התקופה הכוללת במהלכה נתבקש השוחד (כשנה שלמה); ולבסוף הדרכים המתוחכמות בהן פעל המערער כדי להעניק אצטלה חוקית להעברות הכספים.
בשים לב לחומרת המעשים, למדיניות הענישה הנוהגת ולכך שהעבירות נעברו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 103 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 103), התש"ע-2010, ס"ח 325), במסגרתו הוחמר העונש המירבי לעבירת לקיחת שוחד ל-10 שנות מאסר, נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין 4 ל-7 שנות מאסר.
--- סוף עמוד 12 ---
21. באשר לאישום השלישי, נקבע כי חומרת מעשי המערער נלמדת הן מ"הניצול הציני" של רצונה של וולדברג לשמור על קשריה עם קירשנבאום, והן מכך שהמערער ביקש וקיבל שוחד בשתי הזדמנויות שונות. בקביעת מתחם העונש ההולם התחשב בית המשפט המחוזי גם בעונש שנגזר על וולדברג, נותנת השוחד – 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות – וקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 ל-18 חודשי מאסר בפועל.
22. במסגרת גזירת עונשו של המערער בתוך המתחם, ניתן משקל משמעותי להרתעת עבריינים עתידיים מביצוע מעשים דומים, וכן נלקחו בחשבון היקף המעשים וחומרתם, לצד הצורך בהעלאת רף הענישה בעבירות שוחד.
מנגד, שקל בית המשפט לקולא את תיקונו המשמעותי של כתב האישום; הודאת המערער שהובילה לחיסכון בזמן שיפוטי, במיוחד לאור היקפו המשמעותי של חומר הראיות; ומצבו הכלכלי של המערער. במידה פחותה ניתן משקל גם לעברו הפלילי הנקי – שכן מרבית הנאשמים בעבירות אלו אינם בעלי עבר פלילי; להשלכות ההרשעה על עתידו המקצועי – שכן נזק זה הוא תולדה ישירה של מעשי המערער; ולפעילותו הציבורית הענפה והממושכת – שכן היא זו שמיצבה אותו בעמדת כוח שאיפשרה לו לבצע את המעשים.