27. טענתו החלופית של המערער היא כי לא נתקיימו בעניינו נסיבות המצדיקות את גזירת דינו לפני סיום משפטם של הנאשמים האחרים בכתב האישום, כאמור בסעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי, ומשכך גזר דינו ניתן בחוסר סמכות ודינו בטלות.
28. המערער הוסיף וטען כי העונש שהוטל עליו חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות שוחד, וכי בעת גזירת דינו לא נתן בית המשפט המחוזי משקל ראוי לנסיבותיו המקלות – מעמדו "הנמוך-בינוני" במפלגה שלא הותיר בידיו סמכות להחליט בנוגע לחלוקת הכספים; העובדה המוסכמת לפיה לא נטל את כספי השוחד לכיסו; היעדר עבר פלילי; תרומתו הרבה לקהילה; ובעיקר – הודאתו בעבירות באופן שחסך זמן שיפוטי יקר.
כן נטען כי העונש שהוטל עליו חורג באופן שאינו מידתי מהעונשים שהוטלו על מעורבים אחרים בפרשה.
29. ביום 18.11.2018, בין מועד הגשת הערעור למועד הגשת עיקרי הטיעון, הודיעה המשיבה למערער על קיומם של חומרי חקירה נוספים, ובהם לא פחות משישה קלסרים של חומר חקירה, שלא הועברו אליו או אל סניגורו בשלב שקדם להודאתו בכתב האישום המתוקן.
המערער הוסיף, כי ביום 7.2.2019 קיבל הודעה נוספת מהמשיבה לפיה קיימים בידיה חומרי חקירה נוספים שהיא מבקשת להעביר לרשותו כעת.
לטענת המערער, הימנעות המשיבה מהעברת חומרי החקירה במועד הנדרש לכך על פי הדין, פגעה פגיעה חמורה בזכותו להליך הוגן, באופן המחייב ביטול הרשעתו וביטול גזר דינו.
30. המשיבה טענה, מנגד, כי הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בדין יסודם, ואין להתערב בהם.
לטענת המשיבה, אין להתיר למערער לחזור בו מהודייתו "המפורטת, המלאה והשלמה", שכן מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים החריגים שבהם יתיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו. בהקשר זה נטען כי בנסיבות דנן הבין המערער
--- סוף עמוד 15 ---
היטב את משמעות הודייתו, וכי טרם הורשע הקדיש בית המשפט המחוזי זמן רב כדי לוודא שהוא מכיר היטב את העובדות שבהן הודה ומודע למשמעויות הסדר הטיעון.
המשיבה הדגישה, כי מועד בקשת המערער לחזור בו מהודייתו – רק לאחר מתן גזר הדין – תומך גם הוא בדחיית הבקשה, שכן על פי הפסיקה תתקבל בקשה כזו רק במקרים נדירים בלבד.
המשיבה הוסיפה וטענה, כי קבלת הערעור "תשדר מסר לכל נאשם" שביכולתו לחזור בו מהסדר הטיעון עליו חתם אם בית המשפט יגזור עליו עונש חמור מכפי שציפה.
31. אשר לטענת המערער בדבר חריגת טיעוני המשיבה לעונש מהסדר הטיעון, נטען כי הסדר הטיעון אינו מונע מהצדדים לטעון למסקנה הנורמטיבית שיש להסיק על יסוד העובדות המוסכמות, וכך נהגה המשיבה, כאשר טענה כי יש לייחס חומרה מיוחדת למעשי המערער.