בנקאי אשר עבד באופן עצמאי בתחום הבנקאות הפרטית החל מגעים עם בנק שוויצרי אשר ביקש לפתוח נציגות בישראל. לאחר דין ודברים נחתם בתחילה הסכם להפניית לקוחות, ולאחר מכן הסכם ייעוץ אשר במסגרתו הוסכם כי הצדדים יתקשרו בעתיד בהסכם עבודה מלא לפיו הבנקאי ישמש כראש הנציגות.
בית הדין קבע, כי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים. דיני העבודה נועדו למנוע את ניצול העובד מול המעסיק ולמנוע משא ומתן בזכויות הבסיסיות של העובד והכול מתוך ראייה של אי השוויון הטבעי בכוח המיקוח של הצדדים. אולם, כאשר מדובר בעובד בכיר, שאינו צד מוחלש הזקוק להגנה, יש לבחון את ההסכמים בהתאם לנסיבות, ולרדת למהותה העסקית של ההתקשרות ומיהות הצדדים. במקרים בהם המעסיק אינו יכול, מסיבות לגיטימיות כמו חובת תקינה או היעדר אישורים, להעסיק אדם במסגרת יחסי עובד מעסיק, ומציע לו להתקשר כקבלן חיצוני עד שיתאפשר לקלוט אותו כעובד, אין להחיל יחסי עובד מעביד. כאן, לא היה כל סממן של יחסי עבודה בהתקשרות בין הצדדים. הבנקאי לא הוגדר כעובד, לא נחשף למידע פנימי של בנק, לא קיבל מהבנק רכב, משרד או כרטיס ביקור ואף שימש במשך שנים הן כשכיר והן כעצמאי כך שהיה מודע היטב להבדל ביניהם. ההתקשרות כקבלן עצמאי נבעה משיקולים לגיטימיים של היעדר אישור רשמי להקמת הנציגות והיעדר תשתית מוסדית והצדדים הבהירו במפורש כי ייחתם הסכם העסקה בהמשך כך שעד לחתימה על הסכם כאמור, אין מקום להחיל יחסי עובד מעסיק בין הצדדים.