לאחר מות האב התברר, כי הוריש את כל רכושו הכולל עסק, דירת מגורים וחשבונות בנק לבתו אשר התגוררה עימו וטיפלה בו ובאשתו בערוב ימיהם, בעוד שני אחיה זכו כל אחד ב 10 שקלים.
בית המשפט קיבל את התנגדות האחים לצוואה ופסל את הצוואה בשל השפעה בלתי הוגנת. חוק הירושה קובע, כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, תחבולה או השפעה בלתי הוגנת בטלה. קיימים ארבעה מבחנים לקביעת השפעה בלתי הוגנת: מידת העצמאות הגופנית והשכלית של המצווה, היקף וטיב הסיוע שהעניק הנהנה למצווה ומידת התלות שנוצרה מכך, קשריו החברתיים של המצווה כדי לוודא שהנהנה לא בודד אותו מסביבתו, ונסיבות עריכת הצוואה ומידת מעורבותו של הנהנה בתהליך הכנתה (למשל: תיאום מול עורך הדין, הסעת המצווה או נוכחות במעמד החתימה). כאן, הבת התגוררה עם הוריה וטיפלה באם הדמנטית, מה שיצר אצל האב תלות מוחלטת בה כגורם המטפל. האב בודד מיתר בני המשפחה ולא הגיע לאירועי נכדיו והבת הייתה מעורבת בהסדרת ייפויי כוח ובתיאום הצוואה אצל עורכת דין שהכירה. משכך, נפסלה הצוואה והירושה חולקה שווה בשווה בין היורשים בהתאם לחוק.