בין צדדים נכרת הסכם הכולל תניית פטור אשר מגבילה את גובה הפיצוי אותו רשאי יהיה צד אחת לתבוע מהשני בגין נזקים שעשויים להיגרם לו כתוצאה מרשלנות הצד השני. לאחד הצדדים להסכם נגרם נזק משמעותי אולם הצד השני טען להגנתו כי הצד הנפגע אינו זכאי לסעד מעבר לקבוע בהסכם.
בית המשפט פסל את תניית הפטור וקבע כי תניות המתנות על תרופות של נפגע מהפרת חוזה, כגון קביעת תקרה לפיצויים או שלילה מוחלטת של סוג פיצוי מסויים, ייחשבו לעתים כמנוגדות לחופש החוזים. הדרך המרכזית להתמודד עם תניות פטור הינה על דרך הפרשנות, ובעיקר על דרך של פרשנות מצמצמת של לשון ההוראה. כך, ככל שמדובר במקרים בהם נגרם נזק רב כתוצאה מרשלנות או מחדל משמעותי יטה בית המשפט שלא להחיל את תניית הפטור.