"... תנאי נוסף, למימוש משכון ע"י מוסד בנקאי, והפעם הוא תנאי שבמהות, היות הבנק בבחינת נושה, דהיינו קיומו של חוב של הנתבעים כלפיו. כפי שנאמר לעיל, גם לאחר ש"נתקן" את ליקויי הבנק, וניתן לכך ביטוי בחישוב חדש, ימצא חשבון החח"ד ביתרת חובה. ברגע שעמד חשבון החח"ד של החברה ביתרת חובה, עמדה לבנק הזכות העקרונית למצות את זכותו הקניינית במשכון
--- סוף עמוד 10 ---
ולממשו (סעיף 16 (א) לחוק המשכון)". (עמ' 52 סעיף ד' לפסה"ד)
הנתבעים 4-2 ועו"ד אריה פינצ'וק ז"ל, החליטו לערער על פסק הדין.
ביום 26.8.1996, חתמו הנתבעים על "הסכם המחאה" לזכות עו"ד אריה פינצ'וק ז"ל בו הורו לבנק, שאם יזכו בערעור וייפסק לזכותם סכום כלשהו, ישלם הבנק לעו"ד אריה פינצ'וק ז"ל את שכר הטרחה המגיע לו לפי הסכם שכר הטרחה.
ביום 26.8.1996 נשלח "הסכם המחאה" זה אל הבנק (נספח 7 לכתב התביעה).
ביום 28.6.1996 השיב הבנק לעו"ד אריה פינצ'וק ז"ל:
"מאחר ולמרשי לא ידוע על פסק דין נגדו בתיק שבנדון ומאחר וערעורים עדיין לא מקנים זכות כלשהי – מרשי בקשני להחזיר לכם את המחאת החיוב".
(נספח 7 לכתב התביעה)
ביום 11.9.1996 השיב עו"ד אריה פינצ'וק ז"ל למכתב זה.
במכתב נטען, שעל פי כללי החישוב שנקבעו פסק הדין, מגיע ל"אמנונים" כסף מהבנק.
עוד נטען במכתב זה, ש"הסכם ההמחאה" שנשלח לבנק לא הוחזר על ידו ולא צורף למכתב הבנק.
ביום 30.9.1996 נשלח "הסכם המחאה" ל"רשם החברות" ונרשם ביום 14.10.1996.
(נספח 10 לכתב התביעה)
שני הצדדים הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין מיום 4.8.1996 של כב' השופט ש. פינקלמן. (ע"א 7126/96, ע"א 7287/96)
ביום 9.11.1998 דחה בית המשפט העליון – כב' השופט אנגלרד – את שני הערעורים.
(נספח 9 לכתב ההגנה)
--- סוף עמוד 11 ---
ביום 24.1.1999 פנתה "אמנונים" לכב' השופט פינקלמן בבקשה "להוציא פסק דין המחייב את הבנק לשלם למבקשים את הסכומים העולים מחישוביו של אמנון שוורץ... וכן לחייב את הבנק בהוצאות ושכ"ט עורך דין". (נספח 10 לכתב ההגנה)
הבקשה נדחתה.
בהחלטתו כתב כב' השופט פינקלמן:
"בית משפט זה גמר את מלאכתו בפסק דין שניתן ביום 4.8.96. פסק דין זה עמד במבחן הערעור של בית המשפט העליון. ראה ע.א. 7162/96 וכן ע.א. 7287/96.
משגמר בית משפט זה את מלאכתו שוב אין הוא יכול להתיחס לפסק דין שנתן גם חתם עליו, אלא בדרכים שהמחוקק קבע אותן.