23. אמנת האג, מכוחה נתקנו תקנות אמנת האג, קובעת בתקנה 28 שלה כי תובע שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא יחויב בעירבון מחמת היותו זר או נטול מקום מושב בישראל. רשימת המדינות החברות באמנה מופיעה בתוספת, כפי שמעודכנת לתשנ"ח-1998.
הפדרציה הרוסית כמו גם ישראל חברות באמנה. ארצות-הברית אינה חברה באמנה.
המשיבים 1 ו- 2, מקורם בפדרציה הרוסית. המשיבה 1 היא אזרחית בשר ודם. המשיבה 2 היא תאגיד. המשיב 3 הינו אזרח ארצות-הברית.
24. הפסיקה קבעה כי אין בתחולת אמנת האג על תובע כדי לפטור אותו מן החובה להפקיד ערובה. האמנה אינה קובעת פטור גורף מחיוב בהוצאות לכל מי שבא בשעריה אלא מטרתה היא לנטרל את השיקול בדבר היות בעל הדין תושב של מדינה זרה. ראו קביעות נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז) השופט גרוניס בתיק רע"א 2795/10 ד"ר גיא פיטוסי נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 17.3.11 פורסם בנבו):
"ברי כי אמנות האג והתקנות אשר הותקנו לשם ביצוען לא נועדו לייצר מעמד עדיף לאזרח זר על פני אזרח ישראלי. גישה כאמור נוגדת את תכליתה של תקנה 519 כתקנה שנועדה לשמור על האינטרסים של הנתבע, ובראשם זכות הקניין שלו, וכן על האינטרס המערכתי של מניעת בזבוז משאבים בגין הליכים חסרי תוחלת. כל שנועד סעיף 17 להשיג הוא, כי לא תוטל ערובה להוצאות על מתדיין רק מחמת היותו תושב זר, אך אין בכך כדי לשלול הטלת ערובה מטעמים אחרים המצדיקים זאת".
עוד אני מפנה לדברי בית המשפט העליון בפסק דין שניתן לאחרונה מפי כב' השופטת וילנר רע"א 3255/18 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי ושיכון (ניתן ביום 10.7.19, פורסם בנבו):
"... עוד נקבע כי אין באמנת האג כדי להעניק מעמד עודף לתובע שהוא תושב חוץ, אלא זו אך אוסרת על בחינת מקום מגוריו של תובע מעין זה כשיקול יחידי לשם חיובו בהפקדת ערובה". (פסקה 6, ההדגשה המקור).
25. אשר לאבחנה שביקשו המבקשים לייצר בין אזרח זר בשר ודם לבין תאגיד זר, אפנה לפסק דינו של כב' השופט הנדל בתיק רע"א 7211/16 הטכניון ואח' נ' מילגרום (ניתן ביום 13.9.17, פורסם בנבו). הוא עומד שם על האבחנה בין שני סוגי התובעים, יחיד מול חברה :
"2... בהתאם להבחנה זו בין דברי החקיקה, הבחינה גם הפסיקה בין שני סוגי התובעים – יחיד מול חברה. אשר לחברה, נקבע בפסיקה כי החוק קובע מעין "חזקה", לפיה על החברה להפקיד ערובה כאשר הנתבע מגיש בקשה לכך (ראו רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר פס' 6 (13.7.2008) (להלן: עניין נאות אואזיס)). חזקה זו נסתרת כאשר החברה מוכיחה את קיומם של אחד משני החריגים – יכולת כלכלית או נסיבות אחרות. אך ביחס ליחיד הדין שונה: "[סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי] אינו יוצר חזקה, לפיה על תובע בשר ודם לשלם ערובה להוצאות המשפט", בשונה מהחזקה הקיימת במקרה של חברה (שם, פסקה 7).
3. מה פשר ההבדל בין יחיד לחברה בעירבון מוגבל? מדוע בחר המחוקק לקבוע כי ברירת המחדל ביחס לחברה היא הפקדת ערובה, אך לא ביחס ליחיד המגיש תביעה? נדמה כי ההבדל הבסיסי בין דינה של החברה לדינו של היחיד נעוץ בכך שהיחיד, בהיותו יציר הטבע, זכאי באופן מובהק לפנות לערכאות. מהחברה, בהיותה יציר החוק, ניתן לדרוש יכולת כלכלית ברמת העיקרון המנחה. הזכות לגישה לערכאות משמעותית יותר כאשר מדובר ביחיד. לחברה, לעומת זאת, עומדת זכות רפה יותר. זהו הסבר שראשיתו אנושי וסופו חוקתי".
26. בנוסף, אצל תאגיד, האיתנות הפיננסית היא פרמטר שהשינוי בו עשוי לייצר בעיה. תובע בשר ודם אינו מוגבל במישור זה אך גם כאן בחינת מעמדו הכלכלי הוא אחד הפרמטרים.
27. בכל הכבוד, אין בידי לקבל את עמדתם של המבקשים כי המשיבה 1 שהיא אזרחית רוסיה אכן נהנית מתחולת האמנה אך לא כן המשיבה 2 שהיא חברה זרה הרשומה ברוסיה. האמנה באה להגדיר מעמד עדיף לגופים שמקורם במדינות החברות באמנה. לדידי, אחת היא אם מדובר ביחיד או בתאגיד. אך, כמובן שבדיקת האיתנות הכספית לגבי תאגיד תעשה במשקפיים מחמירים יותר, כפי שנעשה ברגיל לגבי תאגיד ביחס לתובע בשר ודם.