לפיכך, המסקנה ולפיה ההכנסות הנוספות של החברות, שלא באו לביטוי בדוחותיהן או בנכסיהן, הגיעו לכיסם של בעלי המניות באופן אישי, היא מסקנה הגיונית ומתחייבת מכלל הראיות שהוצגו.
גם המסקנה כי יש לחלק את ההכנסות הנוספות בין בעלי המניות באופן יחסי לחלקם בחברות מעוגנת בהגיון ובנסיבות שכן לא הוכח כי ההכנסות חולקו באופן שונה. יתרה מזו, ראינו כי בעלי המניות הגיעו להסכם פשרה בתביעות שביניהם, הסכימו על קיום בוררות אולם לא הציגו את תוצאותיה. בהיעדר ראיה על חלוקה אחרת יש לקבל את מסקנתו של פקיד השומה.
89. לפני סיום הדיון בפרק זה ראוי להתייחס גם לטענות של מנחם שמעון ומרדכי חן בגדרה טענו כי בהיעדר ממצאים על הפרשי הון בלתי מוסברים שלהם, יש לדחות את עמדת פקיד השומה בדבר יחוס הכנסות החברה כדיבידנד. טענה זו אין לקבל.
90. אחד מכלי העזר שהוענקו לפקיד השומה לצורך בירור הכנסתו החייבת של נישום הינו הסמכות לדרוש מנישום הגשת הצהרות הון למועדים שונים (סעיף 135 לפקודה). עם קבלת ההצהרות עורך פקיד השומה השוואה ביניהן ובוחן האם קיים הפרש הון שאינו מתיישב עם ההכנסות עליהן דיווח הנישום. נמצא הפרש הון שכזה, עובר הנטל על הנישום ליתן הסבר מהו מקורו.
בע"א 552/02 חנני נ' פקיד שומה חיפה (18/04/2005) מבהיר השופט חשין:
אחת הדרכים המקובלות לקביעת שומה לפי מיטב השפיטה היא בהשוואת הצהרות הון, וכנדרש מהפרש הון בלתי מוסבר העולה מן ההצהרות. ההיגיון המונח ביסודה של דרך זו, היגיון פשוט הוא. קיומו של הפרש הון בלתי מוסבר בין שני מועדים שבהם נערכו הצהרות ההון, מלמד כי בפרק הזמן שבין-לבין היו לנישום תקבולים מסוימים שהגדילו את הונו מעבר להכנסות ולהוצאת המדווחות. מקור תקבולים אלה יכול שיהיה הכנסה חייבת במס או הכנסה ממקורות שאינם חייבים במס. בהיעדר הסבר על מקורות שאינם חייבים במס, נותרת האפשרות הסבירה כי הפרש ההון נובע מהכנסה חייבת במס שלא דווחה כדין. מובן כי מדברים אנו אך בהערכה ובכלי עזר לשומה, וההערכה חייבת שתיעשה בזהירות ובמיומנות. ואולם אין כל פגם בשיטה זו באשר היא.
בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי הנטל לשכנע בדבר מקור ההכנסות שיצרו את ההפרש, בשונה מהנטל להוכיח את ההפרש, ולשכנע כי מקורו אינו בהכנסה חייבת, מוטל על שכמי הנישום (ע"א 236/83 ליברמן נ' פקיד שומה ת"א 4, פ"ד לט(2) 810, 812 (1985); ע"א 2/81 הנ"ל; ע"א 409/86 רימר נ' פקיד שומה חדרה, פ"ד מב(3) 169 (1988); ע"א 3654/96 גלם נ' פקיד שומה כפר סבא, פ"ד נד(2) 673, 677 (2000); ע"א 23/88 לוי נ' פקיד השומה, ירושלים, פ"ד מה(1) 472 (1991); ע"א 6743/03 הנ"ל; ע"א 9541/04 שרפיאן נ' פקיד שומה ת"א 3 (29/06/2008); עמ"ה (ת"א) 1047/01, 1196/03 פלח נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 3 (02/10/2005)).