התרשמתי כי במכלול – טענותיהם של המשיבים בכתב ההגנה, ולאחר-מכן בתצהיריהם ובעדויותיהם בבית המשפט, לא הופרכו ואינן עולות לכדי הודאה והדחה, כנטען על-ידי המערערים.
23. המערערים אף חולקים על קביעות המהימנות שהוסקו ביחס לעדויותיהן של אם המערערת 2, גב' רימה סלאמה, וגיסת המערערת 2, גב' ג'אניט סלאמה. לבסוף, המערערים מפנים בערעורם לחלקים רבים מעדויות המשיבים, בטענה כי אלה מלאות סתירות, אשר לטענתם, לא יושבו בהכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. בכך, המערערים מבקשים לקעקע את קביעת המהימנות שיוחסה למשיבים.
24. באשר לנטען ביחס לעדויות בנות משפחת סלאמה, המערערים אינם מצביעים על טעויות מהותיות שעלו בהליך ביחס לעדויותיהן. בהקשר ליתר טענות המערערים, גם כאן, אינני מוצא עילה להתערבות בממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט המחוזי הנכבד, אשר אפילו ערך ביקור במקום והתרשם ישירות מן העדים, וביסס את קביעותיו בהתאם לכך.
25. לבסוף, אציין למעלה מן הצורך כי גם אם היה מקום להתערב בקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי הנכבד – ואין הדבר כך, כאמור – הרי שאם היה מוכח השימוש במעבר ההיסטורי במשך 40 השנים שקדמו לבנייתו של בית עמוס, באופן שהיה מקים זיקת הנאה מכוח שנים לטובת המערערים, הרי שממילא היה מקום להורות על ביטולה של זיקת ההנאה הנטענת מכוח סעיף 96 לחוק המקרקעין, נוכח קיומו של שינוי משמעותי בנסיבות השימוש בזיקת ההנאה הנטענת – וזאת בהתאם לטענות הרבות שהוצגו בדבר שינוי הנסיבות במקרקעין דנן בפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי הנכבד.
26. נוכח כל האמור לעיל – הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אציע כי לא נעשה צו להוצאות.
המשנה לנשיאה
השופט ד' מינץ:
מסכים אני עם חוות דעתו המנומקת של חברי המשנה לנשיאה, מלצר ובמיוחד עם האמור בשולי חוות דעתו בעניין תחולת סעיף 96 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 בענייננו.
על פניו, נוכח בניית הבית ב"חלקת עמוס"; בניית קיר התמך בין שתי החלקות וחסימת המעבר בפועל בין שתי החלקות; הקמת גרם המדרגות ברחוב דב גרונר וסלילת השביל בהמשך רחוב חטיבת כרמלי המאפשרות גישות חילופיות נאותות לחלקת ח'ורי, אף אם הייתה קיימת בשעתה זיקת הנאה, שינויים אלו שחלו במצב המקרקעין וסביבתם, מובילים לביטול הזיקה. זאת על פי המבחנים שהותוו בעניין ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן-חורין, פ"ד מה(3) 720 (1991) ובעניין ע"א 1769/04 אורן נ' כהן (13.7.2006).