ליאון הדגיש כי בחתימתם ההסכם לניהול התיק, חתמו התובעים על מסמך ריק בשפה האנגלית (שאיננה השפה שאותה הם דוברים) שפרטיו הושלמו בהמשך. הוא הוסיף כי הנתבעות ניצלו את האמון שהתובעים נתנו בהן, והשקיעו כ-30%- 40% מתיק ההשקעות שלהם בקרן ובאגרות-חוב שלנתבעות הייתה זיקה ישירה אליהם. מדובר בניירות-ערך שהתובעים לא יכלו לעשות בהם שימוש ולא למכור אותם שכן מדובר בקרן שאיננה סחירה. השקעה כזו היא הפרה של חוק הייעוץ ורשלנות רבתי.
25. ליאון הוסיף כי הנתבעות היו במצב של ניגוד עניינים מובנה. הוא ציין גם כי הנתבעות לא הסבירו לתובעים את משמעות העובדה שמדובר בניירות-ערך לא סחירים, את הסיכון הפיננסי הגבוה של המוצר, את היותו חלק משמעותי מתיק ההשקעות של התובעים ואת הזיקה הישירה של הנתבעות לניירות-הערך שנרכשו. התובעים אינם בעלי מקצוע בתחום ניירות-הערך והם נתנו אמון בנתבעות ובעיקר בסנדרין.
בסוף 2013 ביקשו התובעים להעביר את החשבון שלהם מהבנק הבינלאומי לבנק הפועלים. במהלך ניסיון ההעברה הסתבר כי מדובר בפעולה מסובכת (בעקבות סירוב התובעים לחתום על כתב ויתור על סודיות), כשבין היתר התברר שחלק מניירות-הערך "נעלמו" במהלך הדרך.
התובעים פנו לליאון שהוא קרוב-משפחה שלהם כדי שיברר לאן נעלמו ניירות-הערך החסרים. ליאון פנה לבנקים ולנתבעות וניהל שיחות בין החודשים פברואר עד אוגוסט 2014 בהקשר זה. הוא ביקש למכור את הזכויות של התובעים בניירות-הערך, וסנדרין חזרה והבטיחה כי היא תדאג לביצוע הפעולה. ממכלול השיחות עלה כי סנדרין התחייבה לאתר קונים שכן הקרן ואגרות-החוב אינן סחירות. ליאון טוען כי אף שהיו בידי הנתבעות הקלטות של כל שיחות הטלפון עמו, הן גילו רק מעטות מהן (באופן הפועל נגדן), וגם מהן ניתן להסיק כי הנתבעות היו מודעות היטב למלכודת שהן יצרו עבור המשקיעים.
26. בחודש אוגוסט 2014 מינו התובעים את ליאון למנהל תיק ההשקעות שלהם. מיד לאחר מכן הוא בדק את אופן ביצוע ההשקעות וחלוקתן, והבין כי מדובר בקרן קיקיונית ללא פיזור במסחר וללא יכולת לאתר רוכשים. ליאון הוסיף כי המלונות שהיו אמורים לפי פרסומי הקרן לשמש כבטוחה למשקיעים, הועלמו על-ידי הנתבעות ונמכרו באופן שהותיר את בעלי האג"ח ללא בטוחה.
ליאון הבהיר כי בהתאם לעצה של סנדרין, הומרו היחידות בקרן לאג"ח (שסנדרין טענה כי הן סחירות יותר). מאז ההמרה הובטח לליאון כי מדובר בנכס נזיל שהנתבעות ידאגו למכירתו המיידית. ליאון הדגיש כי הוא עצמו לא יכול היה לממש את ניירות-הערך של התובעים, והיחידה שהייתה יכולה לעשות כן הייתה עשיה באמצעות סנדרין – לפי רשימה של לקוחות פנימיים שלה. רק היא יכלה לבצע את העסקה, כאשר רק היא יודעת את זהות הלקוח המעוניין לרכוש יחידות ולהפך. ליאון ניסה למכור את האג"ח אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, לאחר שמר טיירי ליין, בעל המניות בעשיה, שם קץ לחייו, ירד כספם של התובעים לטמיון.