הסכם ניהול התיקים – ההתקשרות בו והטענות אודות הפרתו
חתימת ההסכם
35. התובעים טוענים כי בהסכם נפלו ליקויים מהותיים היורדים לשורשו של עניין. כך לגישתם, הם חתמו על ההסכם שנוסח באנגלית, שפה שהם אינם שולטים בה, וכאשר חלק מהפרטים בו מולאו לאחר חתימתם עליו. התובעים לא הבהירו מהי התוצאה המשפטית הנטענת על-ידיהם ביחס לליקויים הללו. אולם נראה כי המשמעות האפשרית של טענות אלה יכולה להיות כי אין להסכם תוקף מכוח הדוקטרינה של "לא נעשה דבר"non est factum) ).
משמעותה של הטענה כי "לא נעשה דבר" היא כי לא היה מפגש רצונות סובייקטיבי בכריתת החוזה חרף קיומן של אינדיקציות אובייקטיביות כדוגמת החתימה עליו. הרציונל בבסיס הטענה הוא כי כאשר אחד הצדדים לו לא התכוון להתקשר באותו חוזה, נעדר החוזה את יסוד גמירת-הדעת שהוא הכרחי לצורך כריתתו (ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי, ס' 8 (10.3.2009)). תוצאת קבלת הטענה היא בטלות החוזה (בשונה מאפשרות לביטולו) (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, ס' 32 (6.8.2007) (להלן: "עניין הדר")).
טענת "לא נעשה דבר" היא טענה חריגה שבתי-משפט נעתרו לה במקרים חריגים ביותר (ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ, ס' 33 (3.10.2017)). כך, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי חזקה על אדם החותם על מסמך, כי הוא קרא אותו, הבין את תוכנו וחתם עליו לאות הסכמתו (ע"א 36/99 ראובן נ' עיזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נה(3) 272, 286 (2001)). לכן, מוטל על מי שחתם על מסמך ומעלה טענת "לא נעשה דבר" לסתור את החזקה הזו, כאשר הנטל להוכחת הטענה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 569 (2000)). לצורך הוכחת הטענה "נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד-משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות" (עניין הדר, ס' 31).
36. מתי ניתן לקבל טענה כי "לא נעשה דבר"? הפסיקה קבעה כי "תחולתה של טענת 'לא נעשה דבר' מותנית בקיומם של שני יסודות ... הראשון הוא שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה ... היסוד השני הנדרש הוא העדר רשלנות מצדו של הצד שהוטעה או שנכפה" (עניין הדר, ס' 30). משמעותו של היסוד השני היא כי מי שחתם על החוזה מבלי שקרא אותו או מבלי שניסה להבין את משמעותו ואת תוצאותיו המשפטיות, לא יוכל להתנער מחיוביו החוזיים בטענה שלא נעשה דבר (ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 36 (1980); ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד(1) 304, 310 (1990)). בית-המשפט העליון הבהיר כי "ההיגיון העומד בבסיס יסוד זה הוא למנוע מהמעוול ליהנות מעוולתו" (עניין הדר, ס' 30).