בשולי הדברים אציין כי לטענת הנתבעות, הסתירו התובעים וליאון מכתב מבנק HSBC ממנו עולה כי ניתנה הצעה מהבנק לרכוש את האג"ח "במחיר שוק" (ס' 41 לסיכומיהן). אינני מקבלת את הטענה. הנתבעות לא הוכיחו כי מכתב כזה אכן קיים. המכתב שצורף כנספח 25 לתצהיר סנדרין צורף ללא תרגום, כך שלא ניתן להסיק ממנו מסקנות כלשהן, ולא הוכח שהוא היה מכתב תשובה למכתב זה שהוסתר. לגופו של עניין, המסקנה הסבירה ממכלול החומר שהוצג לי היא כי אילו הייתה מוצעת לתובעים הצעה למכור את האג"ח במחיר השוק, הם היו נענים לה, לאחר שהם ביקשו להמיר את היחידות לאג"ח כדי לממשן.
לכן, לאור כל האמור לעיל, הטענה אודות האשם התורם של התובעים – נדחית.
ההודעה נגד הצד השלישי - ליאון
82. הנתבעות הגישו נגד ליאון הודעת צד ג', בה הן טענו כי ככל שתוטל עליהם אחריות – יש לחייבו לשפות אותן בגינה. אני סבורה כי יש לדחות את טענותיהן של הנתבעות כנגד ליאון. גם בהתייחס לטענות אלה, הנטל מוטל על הנתבעות להוכיח את גרסתן. ואולם, מאחר שכפי שנקבע לעיל, לא הוכחה אפשרות לבצע עסקאות בניירות-הערך בתקופה הרלוונטית – לא ביחידות בקרן ולא באג"ח, אין מקום להטיל את האחריות כולה או חלקה לנזקים שנגרמו לתובעים על כתפיו של ליאון.
כך למשל טענו הנתבעות בס' 43 לסיכומיהן כי ליאון "לא עשה דבר כדי לאתר קונה לאג"ח ולא עשה ניסיון ממשי לפנות לחדרי עסקאות של בנקים באירופה המתמחים בני"ע דלי סחירות". ואולם, כפי שהובהר לעיל, לא הוכח כי אילו היה ליאון פונה לחדרי עסקאות של בנקים באירופה – ניתן היה למכור את ניירות-הערך כולם או אף חלקם. באופן דומה נטען כי נציגת הנתבעות, ג'ניפר, אמרה לליאון כי האחריות למצוא רוכש לאג"ח מוטלת על כתפיו. גם אם זה המצב – לא הוכח כי ליאון יכול היה לאתר רוכש, מה עוד שגם ג'ניפר שהודיעה לליאון כי היא תנסה לאתר רוכש – לא עשתה כן.
עוד יצוין, כי סנדרין הודתה בחקירתה כי בינה לבין ליאון התנהלו שיחות רבות בקשר לתיק (עמ' 136-137 לפרוטוקול), אולם היא טענה כי היא "לא יודעת" על מה הם שוחחו (עמ' 137 ש' 7-9). סנדרין גם הודתה כי השיחות הוקלטו על-ידי עשיה וכי ניתן היה לאתר את ההקלטות לפי מספר טלפון ספציפי. למרות זאת היא לא הבהירה מדוע לא ניתן היה לאתר את כל ההקלטות של השיחות לפי מספר הטלפון של התובעים או של ליאון (עמ' 134-135 לפרוטוקול). גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח כי ניתן היה למכור את ניירות-הערך, ובעיקר לא את הטענה לפיה רשלנותו של ליאון היא שגרמה לנזק.