התובעים טענו כי הדוחות שנשלחו אליהם היו מטעים, חסרים וכוזבים. לגישתם, לא הייתה בדוחות כל התייחסות לכך שהם חשופים לנכס מסוכן ודל-סחירות. עוד נטען כי סנדרין הודתה שהיא חרגה מנהליה של עשיה, נהלים שהיא עצמה כתבה אותם.
התובעים הפנו לחוות-דעת המומחה שהוגשה מטעמם, וטענו כי האמור בה לא נסתר. הם הדגישו כי המומחה הוא בעל ניסיון עשיר בתחום ההשקעות, וככזה התבקשה חוות-דעתו. המומחה חיווה דעתו ביחס לאופן פתיחת תיק ההשקעות של התובעים וביחס לאופן ניהול התיק.
9. בהתייחס לטענה לפיה התובעים לא הקטינו את נזקיהם, טענו התובעים כי ייפוי-הכוח שהם העניקו לסנדרין לא בוטל בסוף שנת 2013. עוד נטען כי במסגרת הניסיון להעביר את החשבון לבנק הפועלים, קיבלו התובעים מסמך מהבנק הבינלאומי לפיו שווי הקרן היה 100,000 אירו ואילו שווי האג"ח עמד על 0. לאחר מכן, כאשר התובעים העבירו את הפעילות לבנק HSBC, הסכים הבנק לקבל רק את אג"ח אנטבקה וקבע שהשווי שלהן הוא כ-1,000 ש"ח. מלכתחילה לא הסכים הבנק הזה לקבל את קרן עשיה אלא רק בשלב מאוחר יותר. ביולי 2014 העבירו התובעים את חשבונם לבנק אוף צ'יינה, והם לא הצליחו לבצע כל פעולה בניירות-הערך. לאורך חודשים ארוכים לא הצליחו התובעים למכור את היחידות בקרן אף שניסו לעשות כן.
עוד נטען כי גם לאחר שתוקפו של הסכם ניהול התיקים פג, הוסיפה סנדרין לייעץ לתובעים ביחס ליחידות בקרן תוך שהתובעים פנו אליה שוב ושוב. מאחר שמדובר בנכסים בלתי-סחירים, התחייבו הנתבעות לאתר רוכשים עבור התובעים. אף לאחר המרת יתרת היחידות בקרן לאג"ח לא ניתן היה למכור אותן בהעדר נזילות. התובעים הוסיפו כי המסמכים שצירפה סנדרין לתצהירה בהקשר זה הסתברו כמגמתיים, לא ברורים והם אינם מעידים על עסקאות שנעשו באג"ח.
10. לגישת התובעים, הם הוכיחו שהנתבעות הפרו את הוראות החוק הייעוץ, וכן כי הן התרשלו כלפיהם. לגישתם, היקף ההשקעה באפיקים החורגים מהסיכון שהוגדר בהסכם ניהול התיקים, מהווה רשלנות. אלמלא התרשלותן של הנתבעות לא היה נגרם לתובעים נזק, ולמצער לא בהיקף בו הוא נגרם. עוד טענו התובעים כי הנתבעות הפרו כלפיהם חובה חקוקה, וכי הן אף הפרו את חובת האמון שהן חבו כלפיהם. מעבר לכל אלה נטען כי הנתבעות אף הפרו את הסכם ניהול התיקים עם התובעים וכן כי הן הטעו את התובעים, הציגו להם מצגי שווא והעלימו מהם עובדות מהותיות. זאת בין היתר בכך שהן לא גילו להם כי אופן ההשקעה אינו מתאים לצרכיהם, ובכך שהעלימו את כוונותיהן ביחס לניהול כספיהם.
התובעים הוסיפו וטענו כי חלים במקרה דנן התנאים להחלת ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), ולכן מוטל הנטל על הנתבעות להוכיח כי הן לא התרשלו. הם הוסיפו כי הנתבעות נמנעו מהזמנתם לעדות של עדים רלוונטיים, ובכך יש כדי לעורר את החשד כי הן חששו מעדויותיהם.