6. דומה ענייננו לדברי בית המשפט המחוזי בע"א (נצרת) 1233/07 אשל נ' עטר [פורסם בנבו] אשר קיבל את ערעורה של אשל - מבקרת הפנים במועצה אזורית – עת נפסק כי דברים שנאמרו בגנותה ע"י ראש המועצה בישיבת מליאת המועצה אינם באים בגדרה של ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק:
"...הדעת אינה נותנת, כי יתאפשר לנושאי משרות ציבוריות לפרסם כנגד אחרים, ולו עובדי הרשות, דברי בלע שאינם נכונים, תוך שהם חוסים בצילה של הוראת הסעיף. במקרה דנן, לא מצאתי כי דבריו של המשיב התחייבו מהוראות דין או מהוראה של רשות מוסמכת, אף לא מצאתי כי ניתן לו היתר כל שהוא על ידי רשות מוסמכת, כאשר, כאמור, דבריו אף לא התייחסו לנושאים אשר עמדו על סדר יומן של ישיבות אלה. משכך, אני קובע כי דבריו המלעיזים של המשיב אינם חוסים בצילה של הגנת סעיף 13(9) חוק"
בקשת רשות ערעור שהגיש עטר נדחתה (רע"א 8629/08 עטר נ' אשל, פ"ד סה(1) 709).
7. זאת ועוד. נוכח מוחלטות ההגנה ועמימות ההיגדים שבחקיקה המגדירה את גבולותיה, צמצמה הפסיקה את אפיון המקרים עליהם היא חלה, בדרך של הצבת תנאים להחלתה.
בע"א (נצרת) 1233/07 אשל נ' עטר [פורסם בנבו] שהוזכר לעיל לא נפרשה אותה הגנה מוחלטת על המפרסם משהפרסןם לא עמד במבחן "סדר היום" שנקבע בפסיקה שקדמה לחוק: "...במקרה דנן, פרסם המשיב עובדות שאינן נכונות, כאשר אין זה מתפקידו כראש מועצה לפרסם עובדות לא נכונות או לא בדוקות, אשר אינן קשורות לנושאים שהיו חלק מסדר יומן של מליאת המועצה וועדת הביקורת, ונאמרו כולן על רקע אישי...הדעת אינה נותנת, כי יתאפשר לנושאי משרות ציבוריות לפרסם כנגד אחרים, ולו עובדי הרשות, דברי בלע שאינם נכונים, תוך שהם חוסים בצילה של הוראת הסעיף... אף לא מצאתי כי ניתן לו היתר כל שהוא על ידי רשות מוסמכת, כאשר, כאמור, דבריו אף לא התייחסו לנושאים אשר עמדו על סדר יומן של ישיבות אלה. משכך, אני קובע כי דבריו המלעיזים של המשיב אינם חוסים בצילה של הגנת סעיף 13(9) חוק".
בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין לעיל, נדחתה, כאמור, ע"י בית המשפט העליון, שאמנם לא הכריע בשאלה האם הגנת סעיף 13(9) כפופה לקיום זיקה - מבחן "סדר היום", וזו נותרה פתוחה, אך דחה את הבקשה בנימוק לפיו גם אם חלה הגישה המסייגת הדורשת זיקה - דין הערעור להידחות מש"תיפקודה של המשיבה כלל לא עמד על סדר היום" (רע"א 8629/08 עטר נ' אשל [פורסם בנבו]).
גם בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש [פורסם בנבו] העירה כבוד השופט חיות כי "השאלה האם ראוי ליתן חסינות מוחלטת ללא סייג לדברים שנאמרים על ידי אדם ה'רשאי לעשות' כן על פי היתר של רשות מוסמכת, היא שאלה נכבדה וניתן להעלות על הדעת מקרים... אשר בהם לא יהיה זה ראוי ליתן חסינות כזו. כך למשל כאשר הפרסום נעשה בהרשאה אך שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון ממש...".