בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 17517-01-18 שאמה הכהן נ' ריוח
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ
מערער כרמל שאמה הכהן
ע"י ב"כ עו"ד בעז בן צור
נגד
משיב משה ריוח
ע"י ב"כ עו"ד אהוד מחרז
פסק דין
השופטת ש. יעקבוביץ:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ריבה ניב) מיום 26.11.2017, בגדרו התקבלה תביעת המשיב לפיצוי בגין פרסום לשון הרע בישיבת מועצת העיר רמת גן ובפייסבוק, תוך חיוב המערער בתשלום סך של 280,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 46,000 ₪.
ההליך לפני בית משפט קמא
1. המשיב הגיש כנגד המערער בחודש ינואר 2014 תביעה "כספית, צו עשה, לשון הרע, פיצוי ללא הוכחת נזק" על סך של 500,000 ₪.
על פי הנטען בכתב התביעה "עניינה של תביעה זו, בעיקרה, הינה בגין עוולה אזרחית על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), אותה ביצע הנתבע", הוא המערער לפנינו, "כלפי התובע", הוא המשיב, "באופן אכזרי, ציני, שפל וחסר עכבות והכל מתוך מטרתו (המוצהרת כמעט) לבייש את התובע, "לשפוך את דמו", להלבין פניו ולהשפילו קבל עם ועדה, באמצעות פרסום כזבים והפצת מידע סרק, פוגעני שאינו אמת אודות התובע וזאת נוכח הפסד פוליטי צורם שנחל הנתבע בבחירות המקומיות שהתקיימו בשנת 2013 בעיר רמת גן" (סעיף 3 לכתב התביעה).
1.1 ברקע התביעה מצויות הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013 - יריבות בין המערער שהתמודד לראשות העיר רמת גן בראש רשימה עצמאית לבין המשיב שהתמודד למועצת העיר ועמד בראש רשימת הליכוד למועצה, שהעניקה את תמיכתה למר ישראל זינגר (מועמד עצמאי), אשר נבחר להיות ראש העיר.
בעת הגשת התביעה כיהנו המערער והמשיב כחברים במועצת העיר רמת גן, כשהמשיב משמש כממלא מקום ראש העיר. בימים אלה משמש המערער כראש עיריית רמת גן והמשיב כמשנה לו.
1.2 בבסיס התביעה הונחו דברים, אותם נשא המערער במהלך ישיבת מועצת העיר רמת גן, שהתקיימה ביום 12.11.2013 - ישיבה ראשונה מן המניין לאחר הבחירות.
בהתייחס לאלה נטען כי כללו לפחות חמישה פרסומים של לשון הרע, בגין כל אחד ואחד מהם זכאי המשיב "לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק" בסך של 100,000 ₪ -
הראשון - "הכזב כי ... נפסל ע"י השב"כ מלכהן כעוזר שר ו/או נפסל מלהיכנס למשרד ראש הממשלה על רקע פלילי" (עמ' 42 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר);
השני - "הכזב כי ... ניסה לקבל במרמה הנחה בארנונה על ביתו ועל בית הוריו בהיותו חבר מועצה" (עמ' 42 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר); ׁ
השלישי - "הכזב כי ... כחבר מועצת עיר דרש מקבלן טובות הנאה כדי לקדם תיק בנייה" (עמ' 44 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר);
הרביעי - "הכזב כי ... הינו חלק מארגון פשיעה ו/או עבריין וכיוצ"ב" (עמ' 49-50 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר);
החמישי - "הכזב כי ... עזר בזיוף קורות חיים של אמא שלו "לקבלה בעירייה"" (עמ' 51 לפרוטוקול ישיבת מועצת העיר);
(ראו סעיפים 46, 49, 59.2 לכתב התביעה)
1.3 עוד נטען בכתב התביעה כי המערער הוציא דיבתו של המשיב רעה ב"פרסומים כוזבים" שכתב בדף הפייסבוק שלו ביום 31.10.2013 (ראו סעיף 33 לכתב התביעה) וביום 10.1.2014 (ראו סעיף 45 לכתב התביעה) ועתר לסעד של "צו עשה המורה לנתבע ו/או מי מטעמו על מחיקת תגובת הנתבע לפוסט אודות התובע מדף הפייסבוק של הנתבע ופרסום התנצלות פומבית ומפורטת בפני התובע על גבי דף הפייסבוק של הנתבע, באתר YNET באינטרנט, במקומוני העיר רמת גן, בעיתונים הגדולים ובמועצת העיר רמת גן" (סעיף59.1 לכתב התביעה).
2. המערער טען להגנתו כי הדברים שפורסמו אינם מהווים לשון הרע, באים בגדר השיח הציבורי הלגיטימי ומכל מקום עומדות לו ההגנות הקבועות בהוראות סעיפים 13(9) - "פרסומים מותרים", 14 - "אמת דיברתי" ו- 15 - "תום לב" לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").
פסק דינו של בית משפט קמא
3. בית משפט קמא קבע שבדברים שנאמרו/נכתבו על ידי המערער יש משום הוצאת לשון הרע במובן סעיף 1 לחוק -
"הדברים שנאמרו על ידי הנתבע על התובע, ואשר הוצגו באופן מפורש על ידו כעובדות, בשונה מהבעת דעה, מייחסים לתובע באופן חד משמעי ועקבי שחיתות שלטונית. כך בדרשו שוחד, וכך בזיוף מסמכים הקשורים למקום העבודה. דברים אחרים, כגון שהינו מתרועע עם עבריינים, שהוא עצמו הועסק בקזינו לא חורי וכיוצ"ב פוגעים, רובם ככולם בתדמיתו האישית והציבורית של התובע, ומיועדים לשלול ממנו את התפקיד הציבורי לו היה מועמד. לפיכך, לא יכולה להיות מחלוקת כי כל הדברים שצוטטו ע"י התובע, אושרו ונישנו ע"י הנתבע, יש בהם משום הוצאת לשון הרע כדרישת ס' 1 לחוק"
(סעיף 21 לפסק הדין)
ולאחר שדחה את הטענה לתחולתן של ההגנות הקבועות בחוק, חייב את המערער בתשלום פיצוי בסך של 280,000 ₪.
4. בהתייחס להגנה לה טען המערער מכוח הוראת סעיף 13(9) לחוק, בכל הנוגע לדבריו בישיבת מועצת העיר, קבע בית משפט קמא כי זו "הוגדרה כהגנה מוחלטת, דהיינו, פרסום החוסה תחת הגנה זו הינו פרסום מותר, בין אם האמור בו הינו אמת ובין אם לאו" וכי "הדברים שאמר הנתבע באותה ישיבה" (ישיבת מועצת העיר - ש.י.) אינם "נכנסים לגדר הסעיף".
עוד הוסיף ודחה את ניסיונו של המערער לסמוך על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 241/60 תיק נ' קריניצי, [פורסם בנבו] שם ניתנה הגנה מוחלטת לדברים שנאמרו בישיבת מועצת העיר רמת גן, מהטעם ש"ס' 27 לחוק הוצאת לשון הרע ביטל את הוראת ס' 16-22 לפקודת הנזיקים האזרחיים 1944".
5. בהתייחס להגנה שבסעיף 14 לחוק בחן בית משפט קמא בראי הראיות שהונחו לפניו כל פרסום ופרסום וקבע כי לא הוכחה ביחס לכל אחד ואחד מהם, טענת "אמת דיברתי". כך גם קבע כי לא הוכחו ההגנות שעניינן "תום לב", המעוגנות בסעיפים 15-17 לחוק.
תמצית טיעוני המערער
6. המערער מלין לפנינו על דחיית טענותיו לתחולת ההגנות הקבועות בחוק, כאשר דומה כי את עיקר יהבו משליך הוא על זו הקבועה בהוראת סעיף 13(9) לחוק.
עוד ובנוסף משיג הוא על פסיקת פיצוי כספי בגין פרסום בפייסבוק, סעד אשר, לדידו, כלל לא נתבע בכתב התביעה.
דחיית הטענה לתחולת ההגנות הקבועות בחוק
7. לטענת המערער שגה בית משפט קמא "כאשר לא החיל את הוראת סעיף 13(9) במקרה דנן", זאת מ"שהפסיקה הכירה – ובמפורש – בכך שדברים הנאמרים על ידי חבר מועצה מקומית אגב דיון של המועצה, למצער בנושא של סדר יומה, הם "פרסום מותר" שאינו מקים עילה לתביעת לשון הרע".
7.1 לעמדתו, דבריו מושא התביעה נאמרו "במהלך ותוך כדי דיון בישיבת מועצת העיר שבה נדונה שאלת מינוי המשיב לממלא מקום ראש העיר בהתאם לסעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הראשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה – 1975" (ההדגשה במקור) ומשכך מצויים הם "בליבת חופש הביטוי של נבחר ציבור" ו"נהנים מהגנה מוחלטת מפני לשון הרע" (ההדגשה במקור). מועצת העיר היא הגוף המוסמך על פי דין לאשר בחירת ממלא מקום ראש עיר ועל כן בישיבה שנועדה, בין השאר, לתכלית זו "מותר גם מותר לחברי המועצה לשאת דברם בעניין", מה גם ש"המערער קיבל היתר מפורש מיו"ר הישיבה לשאת דברים בנושא שעמד על סדר יומה של המועצה, באומרו כי "יש זכות השבה לחבר מועצה" ודבריו "נועדו להניח את הידוע לו בפני חברי מועצת העיר והציבור קודם לקבלת החלטה על המינוי" ובאופן זה מגשימים הם את "חופש הביטוי הפוליטי", אותו נועדה הוראת סעיף 13(9) לחוק לאפשר באופן מלא וללא מורא.
7.2 עוד נטען כי שגה בית משפט קמא כשהסיק ממארג הראיות שבאו לפניו את המסקנה כי המערער לא השכיל להרים את נטל הראיה ולהוכיח כי דבריו היו אמת כך שבאים הם בד' אמות ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק ויותר מכך גם בגדרה של ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק, לרבות ובמיוחד זו שבסעיפים קטנים (2) ו- (4).
פסיקת פיצוי כספי בגין הפרסום בפייסבוק
8. לטענת המערער שגה בית משפט קמא כשפסק למשיב פיצוי כספי בגין הפרסום בפייסבוק, זאת משבכתב התביעה עתר האחרון לסעד של "צו עשה" בלבד ביחס לפרסום זה (ראו סעיף 59.1 לכתב התביעה).
לעמדתו, למקרא כתב התביעה נהיר הוא כי בעוד סעיף 59.1, שעניינו "צו עשה", מתייחס לפרסומים בפייסבוק, הרי ש"פיצוי כספי" נתבע בסעיף 59.2 ביחס לחמשת הפרסומים הנזכרים בסעיף 49 לכתב התביעה – דברים שנאמרו על ידי המערער בישיבת מועצת העיר, ומש"הכלל הוא כי מי שתובע לצו- "לפיצויים לא יהיה זכאי" (ההדגשה במקור) לא היה מקום לזכות את המשיב בפיצוי, מה עוד שסעד זה כלל לא נתבע.
תמצית טיעוני המשיב
9. המשיב סבור שיש להותיר את פסק הדין על כנו משלא נפלה בו כל שגגה.
המשיב בעיקרי הטיעון שהגיש שב וניתח את הראיות שבאו לפני בית משפט קמא, תמך במסקנותיו ולראשונה (לא עשה כן בסיכומיו לפני בית משפט קמא) התייחס לטענת המערער להגנה מכוח הוראת סעיף 13(9) לחוק.
לשיטתו, "לא ניתן להכפיש איש ציבור באופן פרוע ובוטה כפי שעשה המערער ולטעון להגנה מוחלטת כפי שמנסה המערער להציג מתוך שגגה". חמשת הפרסומים המנויים בסעיף 49 לכתב התביעה אינם יכולים, לדידו, לחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, כפסיקתו של בית המשפט המחוזי בע"א (נצ') 1233/07 יעל אשל נ' דני עתר, [פורסם בנבו] שם נקבע כי ההגנה שבסעיף לא תחול "הואיל והביקורת שמתח ראש המועצה התייחסה למבקרת עצמה ולא באופן ענייני לתפקידה", כדברי המערער על המשיב בישיבת מועצת העיר.
9.1 עוד הוסיף וטען כי יש לדחות את טענת המערער לפיה "הפיצוי שנקבע במקרה זה חורג מהסעד שנתבע ומכל סטנדרט מקובל בפסיקה", באשר "מדובר בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא הנכבד לאחר התרשמותו מהמערער וממהימנותו, מכוונותיו, מחומרת הפרסומים ומדרך התנהלותו אף לכל אורך ההליך", מה עוד ש"בית משפט קמא עשה חסד עם המערער כאשר ראה בכל דבריו במהלך ישיבת המועצה כפרסום אחד".
9.2 בהתייחס לטענת המערער לפיה כלל לא נתבע פיצוי בגין פרסום בפייסבוק השיב כי "המערער "שוכח" ש"בפוסט" ב"פייסבוק" חזר בדיוק על דבריו בישיבת המועצה ועל כן אין כל רלבנטיות לטענתו זו" .
דיון והכרעה
10. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, כמו גם למוצגים שהונחו לפנינו, לפסק דינו של בית משפט קמא ולהוראות הדין והפסיקה הנוהגת, באתי לכלל דעה כי דין הערעור להתקבל בחלקו.
ישיבת מועצת העיר – הוראת סעיף 13(9) לחוק
11. הוראת סעיף 13 לחוק עניינה באחד עשר "פרסומים מותרים", אשר כל אחד ואחד מהם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי", קרי; לא יבוא בשערי בית המשפט.
על פי פסיקת בית המשפט העליון, אשר דומה כי סוכמה בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש ואח' [פורסם בנבו] (22.2.2017) (להלן: "עניין מולקנדוב"), נקבעו בסעיף זה "הגנות מוחלטות", כך ש" המפרסם לשון הרע בנסיבות" המנויות בו "יהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב", כאשר "ההגנה" גם "אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום".
11.1 עוד נקבע שם כי סעיף 13(9) לחוק בו עסקינן מתיר "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור", וכך זוכה המפרסם בהגנה "בשלושה תרחישים:
(1) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין; או
(2) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; או
(3) פרסום שהמפרסם רשאי לעשות על פי היתר של הרשות המוסמכת לכך כדין"
מאחר וההגנה מוחלטת - חלה גם מקום ש"הדברים שנאמרו הם שקריים (להבדיל מההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק) ואף אם נאמרו בזדון (להבדיל מההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק), הרי שהאיזון בין האינטרס הציבורי המגולם בסעיף לבין הפגיעה הנגרמת למושא הפרסום, מחייב פרשנות דווקנית לסעיף".
11.2 לא למותר לציין כי בעניין מולקנדוב אימץ בית המשפט העליון את דעת הרוב ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511, שם נדונה הוראת סעיף 13(5) לחוק.
בדעת רוב פסקו כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, בהסכמת כב' השופט דנציגר כי "סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע "הגנות מוחלטות", שאינן מותנות בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב. "נפקות הדבר היא, שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום לב (ואף בזדון) לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלוונטי"".
בדעת מיעוט קבע כב' השופט רובינשטיין כי "יש צורך להציג סייג תוכני, ולו גם מצומצם ביותר" וכי "יש לפרש את סעיף 13(5) לחוק כמקנה היתר רחב אך לא היתר מוחלט. כך, התבטאות אשר מעבר לאי היותה אמת בידיעת האומר, יש בה רשעות או זדון, לא תחסה בצלו של ההיתר".
12. עיון בפסיקה מלמד כי התבטאויות במסגרת דיונים במועצת עיר כבעניינו באו לפני בתי המשפט באספקלריה של תביעה לפיצוי בגין לשון הרע לאורך השנים.
עוד בשנת 1960 נדרש בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא זוסמן לדברים שנאמרו על ידי ראש העיר רמת גן וסגנו בישיבת מועצת העיר כנגד מי שנטען שביצע עבירות בנייה בעיר. בית המשפט קבע כי על פי פקודת העיריות חייב היה ראש העיר "לשבת ראש בישיבת המועצה. הענין שנדון בישיבת המועצה היה עניין שהמועצה היתה חייבת לדון בו" וממילא ראש העיר וסגנו, "בתור חברי המועצה, חייבים ליטול חלק בדיון ולשאת דברם. משום כך נהנים הם מזכיה מוחלטת, על פי סעיף 19(1)(ט) לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, ובכגון דא שוב לא יבדוק בית-המשפט את ציציותיהם, כדי לקבוע אם אמת דיברו אם לאו, שאפילו לא דיברו אמת, הזכיה עומדת להם: סעיף 19(2) לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944" (ע"א 241/60 בנימין תיק נ' אברהם קריניצי ואח', פ"ד יד 2489).
12.1 קביעה זו פורשה במהלך השנים כמבחן "סדר היום" הנדרש לתחולת סעיף 13(9) לחוק, כך שההגנה המעוגנת בהוראה זו לא תפרוש כנפיה על כלל ההתבטאויות המושמעות במסגרת ישיבת מועצה אלא אך על דברים הנאמרים במהלך דיון באותם עניינים הנמצאים על סדר יומה.
יוער ויודגש כי שאלת תחולתו של מבחן "סדר היום" הושארה בצריך עיון על ידי המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין ברע"א 8629/08 דני עטר נ' יעל אשל [פורסם בנבו] (5.10.2011).