13. כך מצא בית המשפט השלום בתל אביב- יפו (כב' השופטת ד. מארק-הורנצ'יק) לדחות תביעה שהגיש ראש העיר רמת גן כנגד חבר מועצת העיר שעניינה היה בדין ודברים שהוחלפו בין השניים במהלך ישיבות מועצת העיר, בין השאר, על יסוד הוראת סעיף 13(9) לחוק (ת.א. (ת"א) בר צבי נ' סגל יהודה [פורסם בנבו] (28.12.2005).
בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ע. חן-ברק) נדרש בת.א. (חי') 10316/07 יוסי כהן נ' חדווה יחזקאלי [פורסם בנבו] (12.1.2009) לבחינת היקפה של ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק וקבע כי זו הוחלה על דברים שנאמרו במהלך ישיבות מועצת עיר וכי "יש להקפיד כי" החלתה "תעשה רק כאשר מדובר בדברים שהוחלפו בין נבחרי ציבור, דברים שכוונו כלפי נבחרי ציבור, העוסקים בתחומים ציבוריים".
משבאותו עניין היה מדובר "בדברים שהוחלפו על נבחרי ציבור" (ההדגשה במקור) דחה בית המשפט את טענת הנתבעת להגנה מכוח הוראה זו.
(ראו בנוסף: בג"צ 990/92 בן ציון מורדוב נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד מז(1) 474, 478 וכן ע"א (נצ') 56435-03-15 אזולאי נ' מועצה מקומית מטולה [פורסם בנבו] (21.6.2015))
14. דומה כי אין חולק על תוכן הדברים שנאמרו על ידי המערער בישיבת מועצת העיר רמת גן מיום 12.11.2013, המתועדים בכתב בפרוטוקול הישיבה שהונח לפני בית משפט קמא ולפנינו (מצורף לכתב התביעה - מוצג 3 לתיק מוצגי המערער). כך לא יכול להיות חולק כי אותה ישיבה, ראשונה במניין לאחר בחירות 2013, התכנסה, בין השאר, לצורך בחירתם ומינויים של בעלי תפקידים, לרבות מינוי ממלא מקום ראש העיר, זאת בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הראשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה - 1975, כעולה מסדר יומה -
"סדר היום:
1. ....
6. בחירת מ"מ ראש העיר – בהתאם לחוק החוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הראשות
וסגניו וכהונתם), התשל"ה – 1975 סעיף 14.
7. בחירת סגני ראש העיר – בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הראשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה – 1975 סעיף 15.
8. בחירת משנה לראש העיר.
9. מינוי מ"מ מנכ"ל העירייה.
..."
(עמ' 3 לפרוטוקול מועצה מן המניין מס' 1 מיום 12.11.2013 - מוצג 3 למוצגי המערער)
14.1 ראש העיר הנכנס מר ישראל זינגר הציע לבחור במשיב כסגן ראש העיר וממלא מקומו (ראו עמ' 41 לפרוטוקול מועצה מן המניין מס' 1 מיום 12.11.2013 – נספח 3 למוצגי המערער) ובמסגרת הדיון/השיח שהתקיים בהצעה זו ניתנה למערער רשות הדיבור ונאמרו על ידו אותן אמירות, בהן מבקש המשיב לראות משום "לשון הרע" המזכה בפיצוי ומנגד מבקש המערער להביאן בד' אמות ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק.
15. למקרא הדברים שנאמרו על ידי המערער (צוטטו בכתב התביעה ובסעיף 1.2 לעיל) ובהינתן המעמד בו נאמרו, סבורה אני כי יש להעניק להם את ההגנה-החסינות הקבועה בהוראת סעיף 13(9) לחוק ואבאר.
15.1 בדיון המתקיים בעניין מועמדותו של אדם לשמש בתפקיד ציבורי נבחנת, מן הסתם, התאמתו – כשירותו. בחינה זו נוגעת לכישוריו למלא את התפקיד המיועד, לאישיותו ודרכי התנהלותו בהווה ובעבר. "קווים לדמותו" של המועמד ראוי ונכון שישמעו באותו מעמד, בין שהם דברי שבח מפי אוהדיו ובין שהם דברי ביקורת, גם אם קשה ונוקבת, מפי מתנגדיו. המעמד מחייב לאפשר שיח חופשי, כך שכל מי שרשאי ליטול חלק באותו דיון ולהביע דעתו מכוח תפקידו/ מעמדו ("משתתף חוקי") יאמר את דברו ללא חשש ומורא.
15.2 רשות הדיבור ניתנה למערער באותו ישיבה בהיותו חבר מועצת העיר, נציג ונבחר ציבור, וככזה נדרש הוא להתייחס להצעה למנות את המשיב לתפקיד ציבורי. כחבר מועצה ביקש הוא "לשפוך אור" על המועמד וכיריב פוליטי מיקד (כמצופה) התבטאויותיו באותם עניינים המלמדים, כך על פי דרכו, על אי התאמתו של המשיב לתפקיד.
אודה ולא אכחד - המערער ביקש להטיל דופי במשיב ודבריו היו פוגעניים, אך עם זאת דומה עלי כי נאמרו על ידו בזיקה ישירה לנושא הדיון - בחינת כשירותו של המשיב לשמש בתפקיד ציבורי - ולא חרגו הימנו.
15.3 בהינתן ההסדר הנורמטיבי הקיים ולאור הפסיקה הנוהגת (ראו הערותיה של כב' השופטת חיות (כתוארה אז) בעניין מולקנדוב - האם הדין המצוי הוא אומנם הרצוי, פסקה 4 עמ' 27 לפסק הדין) סבורתני כי יש להחיל את ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק על התבטאויות ממין אלה שנאמרו על ידי המערער באותה ישיבה של מועצת העיר, במהלך דיון בהצעה למנות את המשיב לתפקיד ציבורי, באשר בהחלתה יהא כדי לממש את תכליתה, אשר "הוסברה כהענקת "זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות" ... ההגנה נועדה לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו.
הרציונל הספציפי של תת סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן ... " (עניין מולקנדוב).
15.4 קביעתי שלעיל יפה בין שמבחן "סדר היום" נדרש להחלתה של ההגנה ובין אם לאו, משלדידי אין כל קושי לקבוע בעניינו כי הוא התקיים. כפי שציינתי לעיל, הדברים נאמרו על ידי המערער בזיקה ישירה לדיון שהתקיים בנושא שהיה על סדר יומה של מועצת העיר באותה ישיבה - בחירת המשיב לשמש בתפקיד ציבורי כפי שהוצע על ידי ראש העיר.
15.5 בהינתן קביעתי לפיה דברי המערער נאמרו בנסיבות בהן חלה הוראת סעיף 13(9) לחוק "הרי שאין מקום לבחון את תוכן הדברים, את היסוד הנפשי או כל נסיבה אחרת שהיא חיצונית ללשון הסעיף" (עניין מולקנדוב) וכך מתייתר הצורך לדון בטענות הגנה נוספות להן טען המערער.
הפרסום בפייסבוק
16. בית משפט קמא פסק למשיב פיצוי בגין הפרסומים בפייסבוק.
לטענת המערער שגה בית המשפט משהעניק סעד - פיצוי כספי - שלא התבקש על ידי המשיב, הוא התובע ולביסוס טענתו מפנה הוא לסעיף 59.2 לכתב התביעה, שעניינו ב"פיצוי כספי", כאשר לטענתו זה מצומצם לחמשת הפרסומים בישיבת מועצת העיר בלבד, אלה המפורטים בסעיף 49 לכתב התביעה.
16.1 אמת, סעיף 59.2 לכתב התביעה, המעגן את העתירה לסעד כספי - פיצוי, מתייחס, על פניו, לחמשת הפרסומים המנויים בסעיף 49 לכתב התביעה אלא שבין אלה נכלל גם פרסום בפייסבוק.
קריאה מדוקדקת של סעיף 49.1 לכתב התביעה מעלה כי, הלכה למעשה, מנויים בו שני פרסומים.
האחד - "הכזב כי התובע נפסל ע"י השב"כ מלכהן כעוזר שר", השני - "הכזב כי התובע נפסל מלהיכנס למשרד ראש הממשלה על רקע פלילי".
בעוד הפרסום הראשון נעשה בישיבת מועצת העיר (ראה סעיף 46 לכתב התביעה, עמ' 42 לפרוטוקול מועצה מן המניין מס' 1 מיום 12.11.2013 – מוצג 3 למוצגי המערער), נעשה השני בפייסבוק (נספח 1 לכתב התביעה שהוגש כמוצג 3 למוצגי המערער). המשיב ראה בשניים משום "פרסום אחד" לצורך הפיצוי, אך נוכח קביעתי לעיל לפיה אין להעניק למשיב פיצוי בגין הפרסום בישיבת מועצת העיר ומשבית משפט קמא לא העניק סעד של "צו עשה" ביחס לפרסום זה, הרי שאין כל מניעה להותיר על כנו את הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא בגין הפרסום בפייסבוק.
16.2 כמו כן, אינני סבורה כי נפלה כל שגגה מלפני בית משפט קמא בקובעו כי הדברים שפורסמו בפייסבוק עולים כדי לשון הרע וכי לא עומדת למערער כל הגנה בדין. קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה מעוגנות בראיות שבאו לפניו וביישום הדין החל.
16.3 כך גם אינני מוצאת להתערב בסכום הפיצוי שנפסק בגין פרסום זה, ענין המסור לשיקול דעתה של הערכאה המבררת. ענייננו איננו נמנה, לדידי, על אותם מקרים בהם נדרשת ומתחייבת התערבותה של ערכאת הערעור.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור בחלקו, כך שחיובו של המערער בתשלום פיצוי למשיב בגין פרסום לשון הרע בישיבת מועצת העיר יבוטל, בעוד חיובו בתשלום פיצוי בגין פרסום בפייסבוק יוותר על כנו (140,000 ₪).
שלומית יעקובוביץ, שופטת
השופטת י. שבח:
1. מקובלת עלי מסקנת חברתי השופטת יעקובוביץ לפיה יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לפרסומים בפייסבוק, מטעמיה. בה בעת אני מתקשה להשלים עם מסקנתה הנוספת לפי חלה על הדברים, שאינם אמת, שאמר המערער על המשיב בישיבת המועצה, ההגנה המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק).
2. אכן, כפי הפסיקה, ההגנה המוענקת בסעיף זה היא, ככל הנראה, מוחלטת, ללא תלות באמתותם של הפרסומים או בתום לבו של המפרסם, אלא שהשאלה היא האם ראוי להם לכל הדברים שאומרים חברי מועצה בישיבת מועצה לבוא בשעריה של הגנה זו ללא כל תנאי או סייג.
לעניות דעתי אין זה מן הראוי להשיב על שאלה זו בחיוב, ונוסח החוק אינו אונס אותנו לעשות כן.
3. על מנת לנמק את עמדתי אחזור לנוסח הסעיף, הקובע כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
בעוד שהסעיפים הקטנים האחרים שבסעיף 13 לחוק נוקבים במפורש בזהותו או בתפקידו המוגדר של אותו המפרסם שפרסומו זוכה להגנה מוחלטת ללא התנית אמת או תום לב: חבר כנסת בגין פרסום שנעשה במילוי תפקידו; הממשלה; חבר ממשלה; מבקר המדינה; שופט; חבר של בית דין דתי; בורר; כל אדם אחר בעל סמכות שיפוטית; בעל דין; בא כוח בעל דין; עד; חבר ועדת חקירה; אדם שעניינו משמש נושא לחקירת הועדה; בא כוחו, וכן עד שהעיד לפני הועדה - הרי לא מזהה סעיף 13(9) את המפרסם, לא מגדיר אותו או את תפקידו. זהותו נותרת עלומה, בגדר "המפרסם" בלבד, וההגנה שבסעיף נסבה על תוכן הפרסום וסוגיו, שאף הם מתוארים בצורה כוללנית ורחבה: פרסום שנעשה על פי דין, פרסום שנעשה על פי הוראת רשות המוסמכת, או פרסום שנעשה על פי היתר של רשות מוסמכת.
4. אשר על כן אך נדרש הדבר שבבואנו לזהות את אותו המפרסם שיזכה להגנה המוחלטת שבסעיף 13(9) ננקוט בכלל הפרשנות הדווקנית והמצמצמת. וכפי שנקבע:
"... עם זאת, נפסק כי יש לפרש את הוראות החסינות הקבועות בסעיף 13 כולו בצורה דווקנית ומצמצמת... השאלה האם ראוי ליתן חסינות מוחלטת ללא סייג לדברים שנאמרים על ידי אדם ה'רשאי לעשות' כן על פי היתר של רשות מוסמכת, היא שאלה נכבדה וניתן להעלות על הדעת מקרים... אשר בהם לא יהיה זה ראוי ליתן חסינות כזו. כך למשל כאשר הפרסום נעשה בהרשאה אך שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון ממש..." (ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, [פורסם בנבו] פסקות 1-4 לפסק דינה של השופטת חיות)(להלן- עניין מולקנדוב)
וכן:
"יש לפרש את הוראת סעיף 13(9) בדווקנות, ובהתאם, לבחון האם קיימת במקרה הנדון, הסכמת הרשות המוסמכת" (ע"א (נצרת) 1233/07 אשל נ' עטר, [פורסם בנבו] פסקה 21).
5. כפי לשון הסעיף, הגנתו פרושה על שלושה סוגי פרסומים: האחד - פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין; השני - פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; והשלישי- פרסום שהמפרסם רשאי לעשות על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין.
האם הוכיח המערער שאמירותיו על המשיב באות בגדרו של אחד משלושת הסוגים הללו?
בעת הפרסומים היה המערער חבר מועצת העיר. הפרסומים שפרסם אודות המשיב מתוארים בסעיף 1.2 לחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ ועיקריהם: האמירה כי המשיב "נפסל ע"י שירות הביטחון של מדינת ישראל"; וכי המשיב דרש מקבלן מסוים "...טובות הנאה כדי לקדם תיק בנייה", קרי: דרישה לקבלת שוחד. המערער לא הוכיח שהם אמת, והם אינם כאלה (ממצאי בית משפט קמא בסעיפים 32, 45, 58 לפסק דינו). כדי שהמערער יזכה להגנת סעיף 13(9) היה עליו להצביע על דין כלשהו שחייב אותו לומר על יריבו דברים שאינם אמת, או על הוראה של רשות כלשהי המורה לעשות כן, או על היתר שקיבל לפרסם את שפרסם.
לא הוכח דבר מכל אלו.
המערער שניסה להכשיל את מועמדותו של המשיב לשמש בתפקיד סגן ראש העיר, וזו זכותו, רשאי היה להביע את דעתו על המשיב, ולפרוש בפני הנוכחים את עמדתו בדבר חסרונותיו והיעדר כישוריו, אף עובדות רלבנטיות, אך לא היה "חייב על פי דין" לספר אודותיו שקרים פוגעניים. עם כל הכבוד, פרסום בזדון של דברי בלע וההיגד "חובה על פי דין" – סותרים זה את זה, ודאי אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אין ניתן להעלות על הדעת דין כלשהו המחייב אדם לומר דברי שקר.
המערער גם לא הצביע על "הוראה כלשהי של רשות מוסמכת" שחייבה אותו לספר אודות המשיב דברים לא נכונים, גם לא הפנה לשום היתר, שהתיר לו לפרסם את שפרסם.
אם המערער אינו עונה על דרישותיו הדווקניות של הסעיף, איני רואה סיבה לפרוש עליו מטריית הגנה על דרך פרשנות מרחיבה כדי לאפשר לו למלט עצמו מאחריותו לדברי דיבה שפרסם. הגנתו של המערער לדברים שפרסם צריכה להיבחן במישור התוכני, בין בהגנת "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק, בין בהגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק.
6. דומה ענייננו לדברי בית המשפט המחוזי בע"א (נצרת) 1233/07 אשל נ' עטר [פורסם בנבו] אשר קיבל את ערעורה של אשל - מבקרת הפנים במועצה אזורית – עת נפסק כי דברים שנאמרו בגנותה ע"י ראש המועצה בישיבת מליאת המועצה אינם באים בגדרה של ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק:
"...הדעת אינה נותנת, כי יתאפשר לנושאי משרות ציבוריות לפרסם כנגד אחרים, ולו עובדי הרשות, דברי בלע שאינם נכונים, תוך שהם חוסים בצילה של הוראת הסעיף. במקרה דנן, לא מצאתי כי דבריו של המשיב התחייבו מהוראות דין או מהוראה של רשות מוסמכת, אף לא מצאתי כי ניתן לו היתר כל שהוא על ידי רשות מוסמכת, כאשר, כאמור, דבריו אף לא התייחסו לנושאים אשר עמדו על סדר יומן של ישיבות אלה. משכך, אני קובע כי דבריו המלעיזים של המשיב אינם חוסים בצילה של הגנת סעיף 13(9) חוק"
בקשת רשות ערעור שהגיש עטר נדחתה (רע"א 8629/08 עטר נ' אשל, פ"ד סה(1) 709).