שלומית יעקובוביץ, שופטת
השופטת י. שבח:
1. מקובלת עלי מסקנת חברתי השופטת יעקובוביץ לפיה יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לפרסומים בפייסבוק, מטעמיה. בה בעת אני מתקשה להשלים עם מסקנתה הנוספת לפי חלה על הדברים, שאינם אמת, שאמר המערער על המשיב בישיבת המועצה, ההגנה המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק).
2. אכן, כפי הפסיקה, ההגנה המוענקת בסעיף זה היא, ככל הנראה, מוחלטת, ללא תלות באמתותם של הפרסומים או בתום לבו של המפרסם, אלא שהשאלה היא האם ראוי להם לכל הדברים שאומרים חברי מועצה בישיבת מועצה לבוא בשעריה של הגנה זו ללא כל תנאי או סייג.
לעניות דעתי אין זה מן הראוי להשיב על שאלה זו בחיוב, ונוסח החוק אינו אונס אותנו לעשות כן.
3. על מנת לנמק את עמדתי אחזור לנוסח הסעיף, הקובע כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
בעוד שהסעיפים הקטנים האחרים שבסעיף 13 לחוק נוקבים במפורש בזהותו או בתפקידו המוגדר של אותו המפרסם שפרסומו זוכה להגנה מוחלטת ללא התנית אמת או תום לב: חבר כנסת בגין פרסום שנעשה במילוי תפקידו; הממשלה; חבר ממשלה; מבקר המדינה; שופט; חבר של בית דין דתי; בורר; כל אדם אחר בעל סמכות שיפוטית; בעל דין; בא כוח בעל דין; עד; חבר ועדת חקירה; אדם שעניינו משמש נושא לחקירת הועדה; בא כוחו, וכן עד שהעיד לפני הועדה - הרי לא מזהה סעיף 13(9) את המפרסם, לא מגדיר אותו או את תפקידו. זהותו נותרת עלומה, בגדר "המפרסם" בלבד, וההגנה שבסעיף נסבה על תוכן הפרסום וסוגיו, שאף הם מתוארים בצורה כוללנית ורחבה: פרסום שנעשה על פי דין, פרסום שנעשה על פי הוראת רשות המוסמכת, או פרסום שנעשה על פי היתר של רשות מוסמכת.
4. אשר על כן אך נדרש הדבר שבבואנו לזהות את אותו המפרסם שיזכה להגנה המוחלטת שבסעיף 13(9) ננקוט בכלל הפרשנות הדווקנית והמצמצמת. וכפי שנקבע:
"... עם זאת, נפסק כי יש לפרש את הוראות החסינות הקבועות בסעיף 13 כולו בצורה דווקנית ומצמצמת... השאלה האם ראוי ליתן חסינות מוחלטת ללא סייג לדברים שנאמרים על ידי אדם ה'רשאי לעשות' כן על פי היתר של רשות מוסמכת, היא שאלה נכבדה וניתן להעלות על הדעת מקרים... אשר בהם לא יהיה זה ראוי ליתן חסינות כזו. כך למשל כאשר הפרסום נעשה בהרשאה אך שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון ממש..." (ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, [פורסם בנבו] פסקות 1-4 לפסק דינה של השופטת חיות)(להלן- עניין מולקנדוב)
וכן:
"יש לפרש את הוראת סעיף 13(9) בדווקנות, ובהתאם, לבחון האם קיימת במקרה הנדון, הסכמת הרשות המוסמכת" (ע"א (נצרת) 1233/07 אשל נ' עטר, [פורסם בנבו] פסקה 21).
5. כפי לשון הסעיף, הגנתו פרושה על שלושה סוגי פרסומים: האחד - פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין; השני - פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; והשלישי- פרסום שהמפרסם רשאי לעשות על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין.
האם הוכיח המערער שאמירותיו על המשיב באות בגדרו של אחד משלושת הסוגים הללו?
בעת הפרסומים היה המערער חבר מועצת העיר. הפרסומים שפרסם אודות המשיב מתוארים בסעיף 1.2 לחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ ועיקריהם: האמירה כי המשיב "נפסל ע"י שירות הביטחון של מדינת ישראל"; וכי המשיב דרש מקבלן מסוים "...טובות הנאה כדי לקדם תיק בנייה", קרי: דרישה לקבלת שוחד. המערער לא הוכיח שהם אמת, והם אינם כאלה (ממצאי בית משפט קמא בסעיפים 32, 45, 58 לפסק דינו). כדי שהמערער יזכה להגנת סעיף 13(9) היה עליו להצביע על דין כלשהו שחייב אותו לומר על יריבו דברים שאינם אמת, או על הוראה של רשות כלשהי המורה לעשות כן, או על היתר שקיבל לפרסם את שפרסם.
לא הוכח דבר מכל אלו.
המערער שניסה להכשיל את מועמדותו של המשיב לשמש בתפקיד סגן ראש העיר, וזו זכותו, רשאי היה להביע את דעתו על המשיב, ולפרוש בפני הנוכחים את עמדתו בדבר חסרונותיו והיעדר כישוריו, אף עובדות רלבנטיות, אך לא היה "חייב על פי דין" לספר אודותיו שקרים פוגעניים. עם כל הכבוד, פרסום בזדון של דברי בלע וההיגד "חובה על פי דין" – סותרים זה את זה, ודאי אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אין ניתן להעלות על הדעת דין כלשהו המחייב אדם לומר דברי שקר.
המערער גם לא הצביע על "הוראה כלשהי של רשות מוסמכת" שחייבה אותו לספר אודות המשיב דברים לא נכונים, גם לא הפנה לשום היתר, שהתיר לו לפרסם את שפרסם.
אם המערער אינו עונה על דרישותיו הדווקניות של הסעיף, איני רואה סיבה לפרוש עליו מטריית הגנה על דרך פרשנות מרחיבה כדי לאפשר לו למלט עצמו מאחריותו לדברי דיבה שפרסם. הגנתו של המערער לדברים שפרסם צריכה להיבחן במישור התוכני, בין בהגנת "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק, בין בהגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק.