13. על רקע ההידרדרות בחומרת ההתבטאויות בשיח הציבורי, וכשאנו עדים להשתלחויות נטולות רסן, פוגעניות, שאין להן קשר מהותי לאמת, גם לא תרומה לדיון ולשיח, וכשלפנינו סעיף חוק שלשונו ברורה ומצומצמת הפורשת את החסינות רק על פרסומים שלפי דין ולפי היתר, אין מקום לטעמי לנקיטת פרשנות מרחיבה ומקלה, היוצקת אל החוק תוכן לא רצוי, שלא נדרש מלשון החוק, גם לא מתכליתו, ואין מקום להפוך את ישיבות המועצה, אף שנתכנסו כדין, לבמה להטלת רפש בחסות החוק.
14. לעמדתי יש לדחות את הערעור ולחייב את מגישו בהוצאות.
יהודית שבח, שופטת, סג"נ
השופט י. אטדגי:
1. אני מסכים עם מסקנתן של שתי חברותי ביחס לפרסומים שנעשו בפייסבוק, מהטעמים שהובאו בחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ.
ביחס לדברים שנאמרו בישיבת המועצה, אני מסכים עם מסקנתה של השופטת שבח, מהטעמים שבחוות דעתה ומבקש להוסיף עליהם בקצרה.
2. בפסק דין חיר נדונה בעיקר תחולתו של סעיף 13(5) לחוק , שעינינו (דברים שנאמרו על ידי בעל סמכות שיפוטית או תוך כדי דיון משפטי) שונה במהותו מענייננו שבו נדונה תחולתו של סעיף 13(9) (פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין וכו').
בפסק דין מולקנדוב (שניתן מספר שנים לאחר מכן) סבר כב' השופט דנציגר שהדברים שקבעה דעת הרוב בענין חיר יפים גם לענינו של סעיף 13(9),"היינו, המחוקק קבע הגנה מוחלטת , אשר תחול ללא סייג בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף. משעה שהפרסום נאמר בנסיבות הקבועות בסעיף המשנה הרלוונטי , הרי שאין מקום לבחון את תוכן הדברים, את היסוד הנפשי או כל נסיבה אחרת שהיא חיצונית לסעיף" (פסקה 54).
כב' השופטת חיות הצטרפה לתוצאה שאליה הגיע השופט דנציגר, "ולפיה דין הערעור להידחות בשל החסינות המוחלטת הנתונה למשיבים מכוח סעיף 13(9) לחוק לשון הרע...", אך מדבריה בהמשך (פסקה 4 לחוות דעתה, כפי שהם צוטטו לעיל בחוות דעתה של השופטת שבח) עולה, כי השאלה האם דברים שנאמרו "בחוסר תום לב או בזדון ממש" על ידי אדם ש"רשאי לעשות " את הפרסום "על פי היתר של רשות כאמור" (היינו, החלופה השלישית מתוך שלוש החלופות המנויות באותו סעיף) נהנים מחסינות מוחלטת, נותרה פתוחה (כב' הנשיאה נאור הצטרפה לתוצאה ולא חיוותה את דעתה בנושא זה).
המסקנה היא, לכן, כי לדעתי, פסיקת בית המשפט העליון לא מחייבת אותנו להגיע לתוצאה המוצעת בחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ (במיוחד אם אנו מצרפים את דעת המיעוט של כב' השופט רובינשטיין בפסק דין חיר), וכי ניתן להגיע גם לתוצאה המוצעת בחוות דעתה של השופטת שבח, הנכונה יותר בעיני בנסיבות ענייננו, כאשר דבריו של המערער נאמרו על רקע יריבות אישית ופוליטית עם המשיב שתמך במתחרהו בהתמודדות על ראשות העירייה, בלי שבחן את אמיתות דבריו, וללא כל יחס לתועלת שהציבור עשוי היה להפיק מהם, כלומר: בחוסר תום לב ובזדון.