179. לאור האמור, גם אם יוצאים מנקודת הנחה שלפיה השוואת כתבי היד של הנאשמים לחתימות המחלוקת הייתה מניבה תוצאות שליליות (ת"פ (י-ם) 102/99 מ"י נ' סלאם, פורסם במאגרים) - ולא מן הנמנע שזו גם הייתה הערכתה של המאשימה ולכן לא בוצעה ההשוואה - עדיין אין בכך כדי לשלול את מכלול הראיות הנסיבתיות דלהלן,
--- סוף עמוד 132 ---
שמאן דהוא מטעמם הוא שזייף את החתימות. למותר לציין כי במקרה כזה אפשרות הרשעתם של הנאשמים כמבצעים עיקריים אינה נשללת כליל, זאת נוכח הוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין המגדיר מבצעים בצוותא כ"משתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה... ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".
עוד יש להביא בחשבון את טענתה החלופית של המאשימה, שלפיה יש להרשיע את הנאשמים במעשי הזיוף גם אם לא ביצעו את הפעולות הטכניות של יצירת הזיופים בעצמם. כפי שכבר צוין קודם לכן, טענת המאשימה בהקשר זה היא שעצם הכנת המסמכים לחתימה, ולא רק הטבעת החתימות והחותמות, יש בה כדי להוות מעשה זיוף, שכן המדובר ב"עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות" (סעיף 414(1) לחוק העונשין).
ו(12) אפילוג
180. קיתונות רותחין שפכה ההגנה על בחירתה של סנ"צ שוחט לעשות שימוש בדרגה המקסימאלית המקובלת במז"פ לצורך קביעת אי קשר בין כתבי יד (דרגה 6), על מנת לתאר את מסקנתה כי לא הפטריארך הוא מי שחתם את החתימות שבמחלוקת. כפי שעמדנו בהרחבה לעיל, בקיומן של מגבלות אובייקטיביות לקיומה של השוואה אמינה בין כתבי יד - ובכללן, כאלה הנוגעות להיקף דוגמאות החתימה הידועות של הפטריארך, ההבדלים האפשריים בתנאי הכתיבה, מצע הכתיבה וכיוצא באלה - לא היה כדי למנוע קיומה של בדיקה נאותה או כדי ליטול מאמינותה של חוות הדעת של המומחית מטעם המאשימה במקרה דנן (השוו: ע"פ 1839/92 אשקר הנ"ל, בסימן 4ג(1) לפסק הדין), וכפי שהובהר שם:
ה"מיגבלות" שמדובר בהן, מלוות מטבע הדברים בדיקות השוואה רבות, והבודק המנוסה יודע כיצד להתיחס לקיומן ולהביאן בחשבון בין השיקולים שעל-פיהם הוא מגיע בסופה של בדיקה לחוות דעתו, באופן שהמסקנה שאליה הוא מגיע "משקללת" את המיגבלות ומטמיעה אותן בבסיסה... וזאת, בין היתר, גם בהסתמך על ספרות מקצועית - המדובר במיגבלות שיש להתמודד איתן ולהביאן בחשבון, ולא במיגבלות המונעות
--- סוף עמוד 133 ---
קיומה של בדיקה ושוללות קביעת עמדה אמינה.