ואכן, קיים הבדל באשר לאופן בחינת הספק הסביר כלפי תשתית ראיות רגילה, לעומת ביסוס עובדתי על ראיות נסיבתיות. "הספק הסביר" משמעו אפשרות ממשית מתקבלת על הדעת אשר לה אחיזה בחומר הראיות, זאת להבחין מהשערות סתמיות וקלוטות מן האוויר, שהן בבחינת גרסה תיאורטית גרידא בלבד. על נאשם המבקש לעורר את הספק הסביר להציג קו הגנה ממשי וריאלי, שאינו בגדר הדמיון בלבד. מדובר ב"ספק רציונאלי המעוגן בעובדות המקרה" (השופט ת' אור בדנ"פ 3391/95 בן ארי הנ"ל, בעמ' 437 מול ו'). הווי אומר, בהצגת ספק כלשהו לא סגי, שהרי אפילו בדיני נפשות בית המשפט איננו נדרש לחרוץ את הדין על אדני הוודאות הגמורה, על כן ספק
--- סוף עמוד 253 ---
גרידא לא יספיק לשם הזיכוי ונדרש הספק הסביר (דנ"פ 4342/97 מ"י נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 817 מול ה'-ו' [השופט ת' אור], 858-859 [הנשיא א' ברק] ; ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מ"י, פ"ד מז(4) 221, 651 מול ב'-ז'; ע"פ 3124/91 כהן נ' מ"י, פ"ד מז(3) 406, 414 מול ד'-ו'). הסבירות שבספק מהווה את "שילובה של אמת מידה אובייקטיבית לתוך ההערכה הסובייקטיבית של העובדות, על מנת ש'זו תציב לה תחומים ותסייע ביצירת אמצעי סינון שיוסיפו יסוד אובייקטיבי המושתת על אדני הסבירות'" (ע"פ 5133/96 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ(3) 424, 432 מול א'). עם זאת, קיים כאמור הבדל בגיבושו של הספק הסביר בין ראיות ישירות ובין ראיות נסיבתיות. כל אימת שמדובר בתשתית ראיות ישירה, על הספק הסביר לנגוס מראיות התביעה. לא כן בהוכחה על-פי ראיות נסיבתיות. לגביהן, אפילו אם מהימנותן מוחלטת ולא ננגסה, עדיין יכול הנאשם להראות גרסה סבירה המתיישבת עם החפות (דנ"פ 3391/95 בן ארי הנ"ל, בעמ' 437 מול ה'). בהקשר לכך נפסקו הדברים הבאים (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מ"י, פ"ד מז(2) 565, 569 מול ה'-ו'. הדגש מצוי במקור - מ' ג'):
אם הראיות להוכחת האישום הן ישירות, ספק סביר ייווצר כאשר משקלן של הראיות אינו מספיק. כאשר להוכחת האישום מובאות ראיות נסיבתיות, ספק סביר עשוי להיווצר גם במצב שבו מן הראיות (אף אם מהימנותן אינה מוטלת בספק) אפשר להסיק בסבירות עובדות, שאין בהן אשמה של הנאשם.
וראו גם בע"פ 3514/91 (אבו רקייק נ' מ"י, פ"ד מו(5) 126, 134-133). לנושא זה התייחס השופט א' מצא בפרשיית בן ארי הנ"ל, כדלקמן (דנ"פ 3391/95, פ"ד נא(2) בעמ' 474 מול ב'-ג'):
אינני מתעלם מכובד משקלן של הראיות הנסיבתיות שהובאו על-ידי התביעה לביסוס אשמתו של העותר, ואף לא מכך שההסברים שניתנו על-ידי העותר להתנהגותו בשעת המעשה ולאחריו, לא זכו לאמון בית המשפט. עם זאת, ולאור קיום האפשרות אשר לא