80. הכחשתו של סולימאן: הראיה הראשונה בה תומכים התובעים את דבריהם היא עדותו של סולימאן. הן בכתבי הטענות שהגיש (סעיף 6 לכתב התביעה שכנגד המתוקן), והן בעדותו (עמ' 145, שורה 8 - עמ' 146, שורה 8, לפרוטוקול מיום 7.4.03), הצהיר סולימאן כי מעולם לא היה במשרדו של עו"ד סג"ל ברמלה, ולא חתם על ייפוי הכוח האמור. לטענת סולימאן, ביום 20.2.97, היום שבו כביכול נחתם ייפוי הכוח, הוא שהה יחד עם עו"ד שוכרי, בשעות הבוקר, בבית המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לתביעתו של עבדל מנעם, ובשעות הצהרים נסע עם עו"ד שוכרי לנתניה. חיזוק לעדותו של סולימאן ניתן למצוא בדבריו של עו"ד שוכרי, אשר העיד גם הוא (סעיף 53 לתצהיר עדות ראשית של עו"ד שוכרי) כי ביום 20.2.97 שהה יחד עם סולימאן בבית המשפט המחוזי בירושלים, ולאחר מכן היה עימו בנתניה.
מנגד, טענו ווזוז ועו"ד סג"ל, כי ביום 20.2.97 הגיע סולימאן, בכבודו ובעצמו למשרדו של עו"ד סג"ל ברמלה, ולאחר שזוהה על ידי עו"ד סג"ל על פי דרכונו, חתם מרצונו החופשי על ייפוי הכוח האמור.
81. ככלל, נטל השכנוע ביחס לטענה כי סולימאן לא חתם על ייפוי הכוח האמור, רובצת על שכמו של סולימאן. כך מתחייב מהכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה" (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף לה, עמ' א), ולפיו נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ראה: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז, 1000; יעקב קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, חלק שלישי), עמ' 1508; להלן - "קדמי").
יתר על כן, בענייננו קיים גם אישור נוטריוני של עו"ד סג"ל - המעיד לכאורה על אמיתותו של ייפוי הכוח - עליו חלה הוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, הקובע כי: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור" (ראה דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) אליהו מצא בע"א 7303/01
--- סוף עמוד 53 ---
עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2003(1), 2124 ,עמ' 2125; להלן - "פרשת עסאף"). משמעות הדבר היא כי על סולימאן רובץ הנטל לשכנע את בית המשפט - מעבר למאזן ההסתברויות - כי החתימה המופיעה על ייפוי הכוח והנחזית כחתימתו, לא נחתמה על ידו אלא - ככל הנראה - זויפה בידי אחר.
82. חשוב לציין כי כדי לעמוד במשימתו, נדרש סולימאן אך ורק להוכיח כי הוא לא חתם על ייפוי הכוח, ואין הוא נדרש להוכיח באופן פוזיטיבי מיהו האדם שזייף את חתימתו. לעניין זה, יש חשיבות ראייתית, שכן טענת אי חתימה על מסמך היא טענה המבוססת על יסוד שלילי, ולכך השלכה באשר לכמות הראיות הנדרשת מהטוען כדי להוכיחה. כך קבע בית המשפט העליון (כב' השופט דב לוין בע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר-אבקו, פ"ד מ(3), 281, עמ' 301; ההדגשות שלי - מ' ד'): "בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד (ע"א 414/66 (פישביין נ' פול על-ידי מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2), 453, עמ' 462-461). כמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדיי (ע"פ 204/57 היועץ המשפטי נ' אבו-חסין, פ"ד יב 800"). ראה גם הדיון והאסמכתאות המובאות אצל קדמי, שם, בעמ' 1495-1492.